מידתיות האשפוז הכפוי בצו פלילי – הצעה לפתרון שיפוטי בהיעדר תיקון לחוק

האגודה לרפואה ולמשפט בישראל
רפואה ומשפט
תדפיס מתוך: גיליון 48 – אוקטובר 2015
63– עמ' 46
מידתיות האשפוז הכפוי בצו פלילי – הצעה לפתרון שיפוטי
בהיעדר תיקון לחוק
מאת
שמואל וולפמן וטלי שקד
מדור משפט רפואי
46 רפואה ומשפט גיליון מס' 48 – אוקטובר 2015
מידתיות האשפוז הכפוי בצו פלילי – הצעה לפתרון שיפוטי בהיעדר תיקון לחוק
שמואל וולפמן* וטלי שקד**
תקציר
משהועמד אדם לדין פלילי, ונמצא כי מחמת מחלה נפשית שבה הוא לוקה הוא אינו נושא באחריות פלילית או כי
אינו מסוגל לעמוד לדין בשל מחלת נפש, מפסיק בית המשפט את ההליכים נגדו ומצווה על אשפוזו בבית חולים
פסיכיאטרי. אלא שסעיפי החוק המקנים לבית המשפט סמכות לאשפז בכפייה אינם קובעים את משך האשפוז
שעליו יצווה בית המשפט. על פי לשון החוק, מרגע שהחליט בית המשפט על אשפוזו הכפוי של הנאשם שבפניו, הרי
שבית המשפט סיים לכאורה את תפקידו, והסמכות להחליט להמשיך ולקיים את תוקף צו האשפוז או לשחרר את
החולה מהאשפוז הכפוי ניתנה לוועדה פסיכיאטרית מחוזית, שהיא מותב בן שלושה חברים, שני פסיכיאטרים
ויושב ראש שהוא משפטן בכישורים של שופט שלום.
אלא שלאחר שהחולה הועבר לאשפוז, מצוי החולה המאושפז בכפייה מתוקף צו שיפוטי של בית המשפט בתחום
"אפור", המערב שיקולים משפטיים ורפואיים כאחד. ""אפרוריותו" של תחום זה מתבטאת בכך שאין זהות בין
המודל הרפואי למודל המשפטי של האשפוז הכפוי, ולמעשה קיים מתח מובנה ביניהם. מדובר על שתי פרופסיות
שפער של שפה מקצועית מבדיל ביניהן, ופער זה מביא לקשיים ביישום ארוך הטווח של החלטות שיפוטיות לאשפז
בכפייה חולי נפש שביצעו עברות פליליות.
במאמר זה ננסה לסקור ולנתח את הבעייתיות של משך האשפוז הכפוי לאחר שבית המשפט הוציא את צו האשפוז
ו"סיים" את תפקידו בשל שתיקתו של החוק בעניין זה. נסקור פתרונות שהוצעו וננסה להציע פתרון נוסף, שאף כי
איננו חידוש מקורי, ראוי להרחיב בו את הדיון בשל החסר בחוק, בשל צרכים של חיי יום- יום ובשל מקרים רבים
העולים בפני ועדות פסיכיאטריות מחוזיות בדיונים בענייניהם של חולים שמאושפזים בכפייה מכוח צווים שנתנו
בתי המשפט.
הפתרון שברצוננו להציע הוא כי בית המשפט הדן בעניינו של נאשם שנמצא פטור מאחריות פלילית או שאיננו
מסוגל לעמוד לדין, ומוציא את צו האשפוז הכפוי, יקצוב את התקופה המרבית של האשפוז ויציין במפורש
בהחלטתו את התקופה המרבית שבה יהיה צו האשפוז הכפוי בתוקף. אפשרות זו אמנם איננה מאוזכרת בחוק
לטיפול בחולי נפש, אולם לטעמנו היא סמכותו הטבועה של בית המשפט. נסתמך בטיעוננו זה על פסקי דין של בתי
המשפט, הן העליון הן המחוזי, אשר השתמשו בסמכות זו במקרים אחרים של דילמות משפטיות בסוגיית צווי
האשפוז שבהם קבעו הלכות שאינן נזכרות במפורש בחוק לטיפול בחולי נפש.
מילות מפתח: חולה נפש במשפט הפלילי; מידתיות אשפוז כפוי; צו לאשפוז כפוי; סמכות טבועה; מודל רפואי
לעומת מודל משפטי.
א. הקדמה
פלוני הועמד לדין בעברה חמורה ביותר של רצח, 1 חבלה בכוונה מחמירה 2 או אונס. 3 אלמוני הועמד לדין בשל עברה
"קלה" יותר, כגון גרימת מטרד לציבור, 4 עשיית מעשה מגונה בפומבי, 5 תקיפה סתם, 6 סיכון חיי אדם במעשי
_____________________________________
* ד"ר שמואל וולפמן, עו"ד, מכהן כיו"ר ועדות פסיכיאטריות לאשפוזים כפויים, מלמד קורסים בפסיכיאטרייה ומשפט
באוניברסיטת חיפה ובמוסדות אקדמיים נוספים בישראל, מלמד כפרופסור אורח בקורסים בפסיכיאטרייה ומשפט
וביואתיקה באוניברסיטאות בחו"ל ומרצה בכינוסים בין -לאומיים בתחומי הרפואה והמשפט.
** עו"ד טלי שקד, מוסמכת במשפטים ומגשרת, שותפה מנהלת במשרד עורכי הדין וולפמן שקד ושות'.
1 סעיף 300 לחוק העונשין, התשל"ז– 1977 – עבירה שדינה מאסר עולם ולא פחות מכך.
2 סעיף 329 לחוק – עבירה שדינה מאסר עשרים שנה.
מידתיות האשפוז הכפוי בצו פלילי – הצעה לפתרון שיפוטי בהיעדר תיקון לחוק
47 רפואה ומשפט גיליון מס' 48 – ינואר 2015
פזיזות ורשלנות, 7 הסגת גבול, 8 העלבת עובד ציבור, 9 החזקת אגרופן למטרות לא כשרות 10 או אף תקיפה שגורמת
חבלה של ממש. 11 בשני המקרים טוענים הסנגורים של הנאשמים כי בעת המעשה היו מרשיהם במצב פסיכוטי
פעיל, או שבעת הדיון הם במצב של מחלת נפש פעילה ואינם מסוגלים לעמוד לדין. אם וככל שבית המשפט יקבל
טיעונים אלו, כמובן תוך הסתייעות בחוות דעת פסיכיאטריות תומכות, הרי לכאורה "הצילו" הסנגורים את
לקוחותיהם מגזר דין של בית סוהר, ואותם נאשמים מועברים לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. אולם האם אותו
אשפוז הוא בבחינת "מקום נופש" לעומת התנאים בבית הסוהר? האם הסנגור ש"הציל" את הנאשם ממאסר אכן
"היטיב" עמו בגרמו לו להגיע לבית חולים במקום לבית סוהר?
התשובה לשאלה זו אינה פשוטה ואינה חד-משמעית כלל ועיקר, שכן אותו נאשם אינו מועבר למחלקה רגילה של
בית חולים שבה הוא חופשי לצאת ולבוא כרצונו, אלא למחלקה סגורה, ובמקרים רבים אף למחלקה מאובטחת
באמצעי ביטחון מיוחדים. במחלקות אלו אין החולה המאושפז יכול לצאת אל מחוץ לכותלי המחלקה, אינו יכול
לצאת לשטחים פתוחים במחלקות סמוכות, ובוודאי לא לחצר בית החולים. צוות המחלקה הוא שמחזיק במפתחות
הדלתות, 12 וחולה שמנסה לצאת בכוח או אפילו "רק" ללא קבלת רשות מהמחלקה, נקרא מיד לסדר, אם
בדיבורים, ואם – במקרים רבים – בהפעלת כוח נגדו, באין בררה אחרת. יתרה מזו, במחלקה פסיכיאטרית סגורה
מצויים חולי נפש שחלקם מנותקים מהמציאות, לחלקם מחשבות רדיפה כלפי הצוות הרפואי ועמיתיהם
המאושפזים האחרים, ובעקבות זאת הם מצויים במצב של "מסוכנות" כלפי הסובבים אותם. בשל מציאות זו אין
לעתים לצוות הרפואי כל דרך אלא להנהיג כללי משמעת קשוחים במחלקות פסיכיאטריות, והפרת כללים אלו בידי
חולה מאושפז, המאיימת על בטיחותם ושלומם של חולים אחרים או של הצוות הרפואי, מאלצת את הצוות הרפואי
לנקוט אמצעים קיצוניים נגד החולה המסוכן, כגון בידודו בחדר בידוד או אף הגבלתו בקשירה למיטה.
מכאן שאין לראות בצו בית המשפט לאשפז אדם בכפייה החלטה ששולחת את הנאשם "למקום נופש" אלא החלטה
שמגבילה את חירותו של חולה הנפש, כאשר להגבלת חירות זו מצטרפות לעתים סנקציות חמורות נוספות שיינקטו
נגדו במחלקה שבה יאושפז אם וכאשר ימצא הצוות הרפואי כי אי אפשר לשלוט על מסוכנותו של החולה ללא
נקיטת אמצעים אלו.
ראוי לציין שמרגע שאושפז חולה בכפייה בצו פלילי במחלקה פסיכיאטרית סגורה, תנאי האשפוז הכפוי במחלקה
הפסיכיאטרית הסגורה דומים ולמעשה זהים גם כשמדובר בחולים שמאושפזים בהוראה אזרחית, 13 שכן גם
כלפיהם ננקטים אמצעים "משמעתיים" במהלך האשפוז אם וכאשר התנהגותם במחלקה ומסוכנתם אינן מותירות
כל בררה אחרת. אלא שמבחינה משפטית קיימים הבדלים עקרוניים בין שתי דרכי אשפוז כפוי אלו. כך למשל בררת
המחדל באשפוז הפלילי היא שהחולה יהיה מאושפז כל עוד לא שוחרר בידי ועדה פסיכיאטרית מחוזית כאשר
לרופאים המטפלים אין כל שיקול דעת לשחררו או אף להוציאו לחופשות. לעומת זאת באשפוז האזרחי לרופאים
שיקול דעת וסמכות מלאה לשחרר חולה מאשפוז כפוי בלא להזדקק להחלטה של הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית.
יש להדגיש כי אף שמדובר על אשפוז בבית חולים, אין כל השוואה בין תנאי אשפוז במחלקה רגילה, כגון מחלקה
פנימית או כירורגית או אפילו במחלקה פסיכיאטרית פתוחה של בית חולים רגיל, לתנאי אשפוז במחלקה
_____________________________________
3 סעיף 345 לחוק – עבירה שדינה מאסר שש עשרה שנים ובנסיבות מחמירות 20 שנה.
4 סעיף 215 לחוק – עבירה שדינה מאסר של שנה אחת.
5 סעיף 349 לחוק – עבירה שדינה מאסר שנה אחת.
6 סעיף 379 לחוק – עבירה שדנה מאסר שנתיים.
7 סעיף 338 לחוק – עבירה שדינה מאסר שלוש שנים.
8 סעיף 447 לחוק – עבירה שדינה מאסר שנתיים.
9 סעיף 288 לחוק – עבירה שדינה מאסר ששח חודשים.
10 סעיף 186 לחוק – עבירה שדינה מאסר חמש שנים.
11 סעיף 380 לחוק – עבירה שדינה מאסר שלוש שנים.
12 בעת הנוכחית המושג "מפתח" הוחלף בכרטיס מגנטי.
. 13 על פי סעיף 9 לחוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א– 1991
מדור משפט רפואי
48 רפואה ומשפט גיליון מס' 48 – אוקטובר 2015
פסיכיאטרית סגורה של בית חולים פסיכיאטרי. כללי המשמעת הנוקשים, שהוזכרו לעיל ושלעתים הם כורח
המציאות, הופכים אשפוז זה לשלילת חירותו של אדם ואת הטיפול בו לטיפול כפוי 14 גם אם כל אלו נעשים לתכלית
ראויה ולטובתו של החולה, לפחות מנקודת ראותו של הצוות המטפל. לעניין זה ראוי לצטט את המשנה לנשיא בית
המשפט העליון השופט מנחם אלון ז"ל, אשר קבע בפרשת טולידאנו 15 כי "אשפוזו של אדם בבית-חולים לחולי נפש
קשה ומר הוא למאושפז ולבני משפחתו, ומשנעשה האשפוז שלא מרצונו של המאושפז, יש בו משום אחת הצורות
החמורות והמדכאות של שלילת חירותו של האדם".
ב. הבסיס החקיקתי לאשפוז בכפייה של נאשמים חולי נפש
החקיקה המסדירה את הפטור מאחריות פלילית של חולה הנפש ואת אשפוזו בכפייה בצו של בית משפט במקום
הטלת סנקצייה פלילית נשענת על שלושה חוקים עיקריים: (א) חוק העונשין, התשל"ז– 1977 ; (ב) חוק סדר הדין
. הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב– 1982 ; (ג) החוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א– 1991
הסעיף השולט על הפטור מאחריות פלילית של חולה נפש בחוק העונשין הוא סעיף 34 ח, הקובע כי אדם לא יישא
באחריות פלילית אם בשל מחלת נפש אינו מסוגל בשעת המעשה להבדיל בין טוב לרע או שבשל המחלה אינו יכול
להימנע מעשיית המעשה. 16 סעיף נוסף הקובע העמדת הליכים כאשר הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין בשל מחלת
נפש הוא סעיף 170 בחוק סדר דין פלילי. 17 אולם הסעיף המסמיך את בית המשפט להוציא צו לאשפוזו בכפייה של
אדם שעשה מעשה פלילי אולם אינו נושא באחריות פלילית מחמת מחלתו הנפשית הוא סעיף 15 בחוק לטיפול
בחולי נפש, התשנ"א– 18.1991
ג. הבעייתיות המשפטית: לקונה או הסדר שלילי בחוק
הבעיה המשפטית שמתעוררת למקרא סעיף 15 נעוצה בעובדה שסעיף זה, בניגוד לחוק העונשין שקובע את משך
המאסר לכל עברה, אינו מתייחס כלל ועיקר למשך האשפוז הכפוי לאחר שבית המשפט הוציא מתחת קולמוסו (או
_____________________________________
14 מניסיונו של מחבר מאמר זה, חלק ניכר מהחולים המערערים בפני ועדות פסיכיאטריות מחוזיות על האשפוז הכפוי
מבקשים שלא לקבל את הטיפול הרפואי הניתן להם במחלקה לא רק כאשר מדובר על תרופות הניתנות בהזרקה אלא גם
כשמדובר על תרופות בדרך הפה, בטבליות, בין השאר בשל טענתם לתופעות לוואי שתרופות אלו גורמות להם.
15 ב"ש 198/80 מיכאל טולידנו נ' מדינת ישראל (לא פורסם).
16 לשון סעיף 34 ח היא כדלהלן:
"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל
ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש ―
1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או )
2) להימנע מעשיית המעשה". )
17 לשונו של סעיף 170 (א) בחסד"פ: "קבע בית המשפט, לפי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, התשט"ו– 1955 , או לפי סעיף
19 ב ( 1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט– 1969 , שנאשם שאינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו;"
18 סעיף 15 (א) קובע: הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין
ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית המשפט
לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים או יקבל טיפול מרפאתי. חשוב להדגיש כי סעיף 15 (א) מתייחס לצו אשפוז כפוי
שניתן עוד טרם דיון והוכחות לגופו של עניין, כאשר בית המשפט מגיע למסקנה כי אכן אין טעם לקיים הליך מלא בעניינו
של נאשם זה, שכן ממילא מחלתו פוטרת אותו מאחריות פלילית. לעומת זאת סעיף 15 (ב) מתייחס לצו אשפוז שניתן
כאשר בית המשפט "מצא כי הוא עשה את מעשה העבירה שבו הואשם", ובמקרה זה נאמר: "יצווה בית המשפט
שהנאשם יאושפז". במילים אחרות, לפנינו שני סעיפים שתוצאתם זהה – הוצאת צו אשפוז בידי בית המשפט – אולם
נסיבותיהם שונות. בראשון לבית המשפט עדיין לא הוצגו ראיות משכנעות בדבר עשיית המעשה הפלילי בידי הנאשם, וצו
האשפוז ניתן בעיקר בשל המסוכנות שנובעת ממחלת הנפש, ואילו במקרה השני (סעיף 15 (ב)) גם אם לא הסתיים ההליך
המשפטי אין לבית המשפט ספק כי הנאשם אכן "עשה את מעשה העבירה שבו הואשם". להבדל זה יש נפקות משפטית
שהוועדה הפסיכיאטרית המחוזית אמורה להביאה בחשבון בשאלה אם להמשיך את תוקף צו האשפוז, לסיימו או להקל
את תנאיו, שכן ייתכן שחולה שאושפז בצו על פי סעיף 15 (א) בכלל לא עשה את מעשה העברה שבגינו הואשם.
מידתיות האשפוז הכפוי בצו פלילי – הצעה לפתרון שיפוטי בהיעדר תיקון לחוק
49 רפואה ומשפט גיליון מס' 48 – ינואר 2015
מקלדתו) את צו האשפוז. העולה לכאורה מהחוק הוא שבמקרים של נאשמים חולי נפש, משהוציא בית המשפט את
צו האשפוז, סיים בית המשפט את תפקידו, יצא מהתמונה, ומעתה הנאשם החולה מאושפז באשפוז כפוי לתקופה
(לכאורה) "לא מוגבלת".
ניתן לטעון כי הרציונל שבהתעלמות זו של המחוקק מסוגיית משך האשפוז בצו שיפוטי הוא בשניים:
1. התפיסה המשפטית והחברתית היא כי באין אחריות פלילית אין להעניש את ה"עבריין", שכן מדובר באדם חולה
ואין להעניש אדם בשל מחלתו. משכך, הרי שאין לראות באשפוז הכפוי תחליף מאסר, והמחוקק לא היה יכול
לקצוב את משך האשפוז בצו כפי שקצב את משך המאסר בכל עברה ועברה.
2. תכליתו של צו האשפוז, מלבד אי-היותו תחליף ענישה פלילית, היא טיפול במחלתו של חולה הנפש שבשל מחלתו
זו ביצע מעשה עברה. כך קובע גם החוק לטיפול בחולי נפש במפורש. 19 הואיל ובעת הוצאת הצו לא יכול בית
המשפט לדעת כיצד יגיב המטופל לטיפול הרפואי, מתי יתייצב מצבו הנפשי, ומתי תפחת מסוכנותו לרמה
שמאפשרת את שחרורו לחיים במסגרת משפחתית וחברתית רגילה, הרי שלכאורה אי אפשר לצפות מבית המשפט
"נבואה" שמוקדה העיקרי הוא בהערכה רפואית, כאשר גם הרפואה אינה יכולה לנבא בביטחון – לפחות ברוב
המקרים – את הפרוגנוזה ואת משך הטיפול הדרוש לאותו נאשם שמצוי במצב פסיכוטי.
אכן הרבה נכתב על חסר זה שבחוק, הן בפסקי דין 20 הן במאמרי מלומדים, כגון מאמרה של עו"ד דרורה
נחמני-רוט, 21 שהתמקד בין היתר, בבעייתיות של משך האשפוז הכפוי לאחר צו שיפוטי לאשפוז בכפייה. במאמרה
זה 22 מציינת עו"ד נחמני-רוט כי בשל חסר זה ובשל ליקויים אחרים שבחוק מינה משרד המשפטים ועדות שונות
לצורך בדיקת ה"מלכודות" שבחוק ולהצעת תיקונים למניעת כשלים. כך למשל מינתה, בשנת 1998 , פרקליטת
המדינה דאז הגב' עדנה ארבל את ועדת שניט 23 לצורך בדיקת שינויי חקיקה בחוק לטיפול בחולי נפש לנוכח מקרי
רצח נשים בידי בעליהן, שבהם הוצא נגד הנאשמים צו אשפוז לאחר שנקבע כי לא היו אחראים למעשיהם, וזמן
קצר לאחר מכן שוחררו מאשפוזם בידי ועדה פסיכיאטרית. בין השאר בדקה ועדת שניט את תפקידיה וסמכויותיה
של הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית למבוגרים לשחרר חולי נפש מסוכנים שאושפזו בצו של בית משפט. ועדת שניט
אכן הציעה תיקוני חקיקה, שאחד מהם אף התקבל, ובעקבותיו הוסף לחוק הטיפול בחולי נפש סעיף הייצוג של
חולי נפש בפני הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית. 24 אלא שגם לאחר ההמלצות השונות שהמליצה ועדת שניט עדיין
לא נמצא פתרון לשאלת משך האשפוז הכפוי של חולים שהואשמו בעברות פליליות ואושפזו בצו שיפוטי של בית
משפט לפי סעיף 15 בחוק. ועדה נוספת שהוקמה בשנת 2002 , גם היא בעידודה של הגב' עדנה ארבל וביזמתו של
היועץ המשפטי לממשלה דאז אליקים רובינשטיין, היא ועדת משיח, 25 אשר דנה בנושא והתייחסה ספציפית לחולה
אשר ביצע עברות פליליות. 26
_____________________________________
19 סעיף 35 (ב) בחוק לטיפול בחולי נפש קובע: "המטרה העיקרית של אשפוז חולה בבית חולים הינה קבלת טיפול רפואי ואין
לאשפז אדם בבית חולים לשם הגנה על הציבור או עליו בלבד, אלא לפי הוראות חוק זה".
20 פסק דין שסקר בהרחבה את בעייתיות משך האשפוז בצו שיפוטי ואף קבע הלכה פסוקה בעניין זה הוא פסק דינו של בית
2003 ), שבו קבע השופט ברק את עקרון המידתיות ) 900 ( המשפט העליון בע"פ 3854/02 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז( 1
של משך האשפוז בצו של בית משפט שניתן בשל עברות "קלות" יחסית. כמו כן קיימים פסקי דין מחוזיים שהתייחסו
למשך האשפוז הכפוי בשל צו שניתן בעקבות כתב אישום שהוגש נגד נאשמים ברצח, כגון ע"ש (מחוזי חי') 711/03 היועץ
המשפטי לממשלה נ' שגיב חוטה (פורסם בנבו, 7.8.2003 ) מפי השופט דר, וכן ע"ש (מחוזי חי') 709/02 גדי כרמי נ'
הועדה הפסיכיאטרית של בית החולים שער מנשה, מפי השופט ברלינר (לא פורסם).
21 עו"ד נחמני -רוט היא פרקליטה בכירה בפרקליטות מחוז ירושלים, מכהנת זה שנים רבות יו"ר ועדות פסיכיאטריות
מחוזיות במחוז ירושלים ונחשבת לאחת המומחים המובילים בארץ בנושאי אשפוז בכפייה של חולי נפש.
.(2006) 81 , 22 עו"ד דרורה נחמני -רוט "סוגיות הנוגעות לתיקונים בחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א 1991- " רפואה ומשפט 35
23 ועדת שניט מונתה ב 1988- בידי פרקליטת המדינה דאז עדנה ארבל והפסיכיאטר הארצי הראשי, ובראשה עמדה פרקליטת
מחוז תל-אביב (פלילי) דאז גב' נורית שניט.
24 סעיף 29 א.
25 בראשותה של גב' לבנת משיח, המשנה דאז ליועץ המשפטי לממשלה.
22 ) השתתפה בשתי הוועדות, הן בוועדת שניט הן בוועדת משיח. – 26 ראוי לציין כי עו"ד דרורה נחמני -רוט (ראו לעיל ה"ש 21
מדור משפט רפואי
50 רפואה ומשפט גיליון מס' 48 – אוקטובר 2015
אלא שאף שוועדת משיח אכן הציעה, כבר לפני כעשר שנים, פתרונות ספציפיים ותיקוני חקיקה שיתקנו לפחות
חלק מהליקויים, בפועל עדיין לא בוצעו כל תיקוני חקיקה, והבעייתיות של משך האשפוז הכפוי בצו שיפוטי
ממשיכה להתקיים בשל העמימות של המצב המשפטי שנובעת מהחסרים שבחוק.
עיקר הבעיה הוא בשני תחומים: האחד מהם הוא משך האשפוז הכפוי בשל עברות "קלות". בתחום זה הבעיה
נפתרה לכאורה בפרשת פלוני 27 באמצעות הלכה פסוקה, ואילו בתחום השני, שעניינו משך האשפוז, תנאי האשפוז,
אפשרות ליציאה לחופשות ומועד השחרור של חולה שאושפז בצו בשל עברות חמורות כגון רצח, קיימת לפחות
פסיקה מנחה של בתי המשפט המחוזיים. 28
אלא שעל אף הפסיקה הזאת הבעייתיות עדיין קיימת, והערכאה השיפוטית המתמודדת עם שאלה זו במלוא
. חומרתה, היא הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית ששואבת סמכותה מכוח החוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א– 1991
ד. סקירת הפסיקה בתחומי משך האשפוז בצו שיפוטי
פסק הדין המכונן בעניין אשפוז כפוי שאיננו מידתי לחומרת העברה ניתן בפרשת פלוני בידי נשיא בית המשפט
העליון (כתוארו אז) השופט ברק ובהסכמת השופטים מצא וביניש. 29 באותו מקרה נשאר אדם בצו אשפוז בכפייה
ארבע- עשרה שנים, לאחר שהוגש נגדו כתב אישום שייחס לו עברות של תקיפה וגנבה, ובהמשך כתב אישום נוסף
שבו יוחסו לו עברות של תקיפה ואיומים כלפי אמו. משנמצא שהנאשם לוקה במחלת הסכיזופרניה ואינו מסוגל
לעמוד לדין, נתן בית המשפט שדן בעניינו צו אשפוז כפוי לפי החוק לטיפול בחולי נפש. 30
במהלך שנות אשפוזו הגיע המטופל המאושפז בכפייה מדי שישה חודשים לדיון תקופתי בפני הוועדה
הפסיכיאטרית המחוזית, 31 אשר מצאה בכל פעם כי המטופל עדיין במצב פסיכוטי פעיל, וכי מסוכנותו הנובעת
ממחלתו אינה מאפשרת את שחרורו מהאשפוז. משכך, אשררה הוועדה הפסיכיאטרית מחדש בכל פעם את תקפותו
של צו האשפוז. עניינו של אותו פלוני הגיע לבית המשפט רק לאחר ארבע- עשרה שנים של אשפוז כפוי בשל יזמה של
בא כוחו מהסנגוריה הציבורית, אשר טען לחוסר מידתיות של משך האשפוז. בית המשפט העליון אכן קיבל את
טענת הסנגור וקבע כי משך האשפוז בצו שיפוטי צריך להיות במידתיות ויחסי לחומרת העברה שבגינה הואשם
אותו חולה. הכלל שקבע בית המשפט העליון הוא כי משך האשפוז הכפוי בצו שיפוטי אינו יכול לעלות על משך
תקופת מאסר שהייתה נגזרת על נאשם זה אילו לא היה לוקה בנפשו והיה מסוגל לעמוד לדין. השופט ברק אף
הוסיף דברים חמורים בעניין האשפוז הארוך כל כך באמרו: "המקרה שלפנינו זועק לשמים. למעלה מארבע-עשרה
שנים שוהה המערער בבית חולים לחולי נפש מכוח צו אשפוז. הוא נשכח מלב אדם". 32
במהלך הניתוח המשפטי עמד השופט ברק על העובדה כי מלשונו של סעיף 15 בחוק ניתן להסיק לכאורה כי צו
אשפוז כפוי ניתן ללא הגבלת זמן, 33 אלא שלטעמו יש לתקן את החוק, שכן אשפוז ללא הגבלת זמן חורג חריגה
חמורה ממתחם הסבירות. בשל הליקוי שבחוק קבע השופט ברק, בהחלטה שייתכן שיש לראות בה מעין "חקיקה
_____________________________________
. 27 ראו לעיל מראה מקום בה"ש 20
28 נוסף על פרשת שגיב חוטה וגדי כרמי שהוזכרו לעיל בה"ש 20 , קיימת עוד פסיקה מחוזית ברוח הפסיקה הזאת. דוגמאות
.( נוספות, ע"ו (מחוזי י -ם) 45285-02-13 נ.א. נ' הוועדה הפסיכיאטרית של מחוז ירושלים (פורסם בנבו, 16.3.2013
. 29 ראה לעיל ה"ש 20
30 צו האשפוז ניתן בשנת 1990 , ובאותו זמן לפי סעיף 6(א) בחוק לטיפול בחולי נפש משנת 1955 , שהיה תקף באותה תקופה.
גם החוק החדש משנת 1991 מסמיך את בית המשפט להוציא צווי אשפוז כאשר הנאשם חולה נפש, אולם הסעיף
. הרלוונטי בחוק החדש הוא סעיף 15
31 לפי סעיף 28 בחוק לטיפול בחולי נפש, הקובע בס"ק (א) כי "חולה המאושפז על פי צו בית משפט או הנמצא בטיפול
מרפאתי על פי צו כאמור, תדון הוועדה הפסיכיאטרית בענינו לפחות אחת לששה חדשים, וכן רשאית היא לדון בענינו בכל
עת אם ביקש זאת החולה או המנהל".
32 סעיף 22 בפסק הדין.
33 כפי שאף קבע במקרה זה בע"ש (מחוזי חי') 738/01 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית, שעליו הוגש הערעור לבית המשפט
העליון.
מידתיות האשפוז הכפוי בצו פלילי – הצעה לפתרון שיפוטי בהיעדר תיקון לחוק
51 רפואה ומשפט גיליון מס' 48 – ינואר 2015
שיפוטית", 34 כי ניתן להשתמש ב"כלים המשפטיים העומדים לרשות בית המשפט" ולקבוע כי הארכת צו אשפוז
מעבר לתקופת העונש שהיה נגזר על אותו נאשם לו היה כשיר לשאת באחריות פלילית, אינה מידתית ואינה סבירה,
ויש להסיר את צו האשפוז לאחר תקופה שתהיה מידתית לחומרת העברה.
חשוב לציין כי השופט ברק לא התעלם מהבעיה הרפואית וממסוכנותו המתמשכת של המערער, שבעטייה חזרו
הוועדות הפסיכיאטריות המחוזיות לאורך השנים והאריכו את תוקפו של צו האשפוז בכל דיון תקופתי. אלא
שהשופט ברק קבע שבמקרה שמחלתו של המטופל עדיין במצב פעיל ושעדיין נשקפת ממנו סכנה, הרי שלאחר
"תקופת המידתיות" – היינו לאחר שעבר פרק זמן שלאחריו המשך קיום הצו הפלילי חורג מהמידתיות ומהסבירות
ביחס לחומרת העברה – עדיין ניתן להשאיר את המטופל באשפוז כפוי, אלא שבמקרה כזה יש לסיים את תקופת
הצו הפלילי ולהעביר את המטופל לאשפוז כפוי במסגרת הוראה אזרחית. 35 התוצאה במקרה כזה תהיה כי המטופל
אמנם יישאר באשפוז כפוי, אלא שמבחינה משפטית יהיה אשפוז זה אשפוז אזרחי שתנאיו "קלים" מתנאי האשפוז
הפלילי. 36
תמונת הראי או המצב ההפוך של הבעיה שהתעוררה בפרשת פלוני, היינו חולה שתקופת אשפוזו בצו היא מעבר
למידתיות של חומרת העברה, היא המצב שבו החולה ביצע עברות חמורות ביותר, כגון רצח, הריגה או אונס, אולם
מצבו הרפואי התייצב לאחר תקופה קצרה יחסית, והרופאים המטפלים מבקשים לשחרר את המטופל מצו האשפוז
או לאשר לו חופשות. במקרה כזה מדובר לכאורה על "מידתיות הפוכה", היינו אם הנאשם לא היה חולה נפש והיה
נושא בעונש מלא, ודאי שלא היה משתחרר, ואפילו לא היה מקבל חופשות לאחר תקופה קצרה.
דילמה זו הובאה לפתחו של בית המשפט המחוזי בחיפה בפרשת גד כרמי שבהתקף של טירוף רצח את בתו הפעוטה
וכן בעניינו של שגיב בן מאיר חוטה שרצח את אשתו. 37 בשני המקרים הוגש כתב אישום ברצח, אולם הנאשמים
נמצאו לא כשירים לשאת באחריות פלילית ולא מסוגלים לעמוד לדין בשל מחלת הסכיזופרניה שבה לקו. בשני
המקרים הוציאו שופטי בית המשפט המחוזי צווי אשפוז כפוי, והחולים נשלחו לאשפוז במחלקה פסיכיאטרית
סגורה בבית חולים פסיכיאטרי.
אלא שלאחר תקופה של כשנתיים וחצי ביקשו רופאי המחלקה שבה היו מאושפזים שני החולים להוציא את
המטופלים לחופשות, שכן מצבם התייצב, מסוכנותם פחתה מאוד, ומבחינה רפואית, כך לדעת הרופאים, לא הייתה
מניעה לאפשר להם יציאה לחופשות. 38 הוועדה הפסיכיאטרית שדנה בעניינו של גד כרמי דחתה את בקשת
המחלקה לחופשות, וגד כרמי ערער על החלטה זו בפני בית המשפט המחוזי, ואילו בעניינו של שגיב חוטה קיבלה
הוועדה הפסיכיאטרית את עמדת הרופאים ואישרה את החופשות המבוקשות, 39 אולם הפרקליטות ערערה על
החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של גד כרמי והשאיר על כנה את
ההחלטה שלא לאשר חופשות וקיבל את ערעורה של הפרקליטות בעניינו של שגיב חוטה וביטל את החלטת הוועדה
שאישרה לו את החופשות.
_____________________________________
34 השופט ברק איננו משתמש במילים המפורשות "חקיקה שיפוטית", אולם הוא מדבר על "כלים משפטיים" העומדים
לרשות בית המשפט באמרו בסעיף 14 לפסק הדין: "חוק טיפול בחולי נפש לקוי הוא בכך שאין הוא מסדיר במפורש את
הבעיה הניצבת בפנינו. יש לקוות כי בעקבות פסק-דיננו זה יתוקן החוק, וייקבע הסדר סטטוטורי מקיף, המאזן כראוי
בין חירותו של חולה הנפש לבין ביטחונו של הציבור. אך עד להתרחשותה של חקיקה מתקנת, האם קצרה ידינו
מלהושיע? תשובתנו הינה כי אף שאיננו יכולים בדרך שיפוטית להקים הסדרים ומוסדות שרק החקיקה יכולה
להקימם, אנו יכולים להתקדם לעבר ההסדר הראוי בכלים השיפוטיים המועטים העומדים לרשותנו".
35 על פי סעיף 9 בחוק לטיפול בחולי נפש.
36 השופט ברק סוקר ומנתח בפסק הדין את הנפקויות המשפטיות שבין שתי צורות האשפוז. אחת הנפקויות העיקריות היא
בררת המחדל, שכן כאשר מדובר בצו אשפוז פלילי, כל עוד לא שוחרר החולה בהחלטה משפטית של הוועדה
הפסיכיאטרית המחוזית, בררת המחדל היא המשך הצו. לעומת זאת בהוראת אשפוז אזרחית בררת המחדל מצווה
לשחרר את החולה אם ההוראה לא הוארכה בידי הפסיכיאטר המחוזי (הוראה שנייה לאחר שבעה ימים של הוראה
ראשונה) או בידי ועדה פסיכיאטרית מחוזית.
. 37 ראו לעיל הפניה בה"ש 20
38 כך לדוגמה בפרשת שגיב חוטה, מכתב המחלקה לוועדה הפסיכיאטרית המחוזית קבע כי "מדובר בחולה שסובל
מסכיזופרניה פרנואידית וכעת נמצא ברימיסיה יציבה. מבחינה קלינית אין מניעה לצאת לחופשות".ב
39 החלטות הוועדות היו מכוח סמכותן לפי סעיף 28 (ב) בחוק לטיפול בחולי נפש.
מדור משפט רפואי
52 רפואה ומשפט גיליון מס' 48 – אוקטובר 2015
בשני המקרים קבע בית המשפט המחוזי כי גם על פי החומר הרפואי עדיין נשארה במטופל מסוכנות, אף כי פחותה
ולא גבוהה כלל, שעשויה להצדיק אשפוז ללא חופשות, אולם נימוק מרכזי של בית המשפט, בשני המקרים, היה
עקרון תקנת הציבור. כך למשל קבע השופט ברלינר בפרשת גד כרמי כי "על הוועדה לשקול גם את ההיבט
הציבורי", וכי המונח שלום הציבור הוא מונח הקיים בבסיס השיקולים של הוועדה והוא "רחב דיו כדי שיצדיק
לקיחה בחשבון של טובת הציבור ושל אינטרס הציבור, בנפרד מן המסוכנות של המערער. ניתן אף להרחיבו ולפרשו
כתקנת הציבור". 40
השופט ברלינר אף הוסיף וחיזק את הנאמר לעיל, כי שחרורו של המערער לחופשה לאחר הרצח המזוויע של בתו
והתקיפה הברוטלית של ילד תפגע "בשלטון החוק" ו"באמון הציבור במערכת אכיפת החוק".
דברים דומים כתב גם השופט דר בפרשת שגיב חוטה כאשר קבע כי הוועדה אינה יכולה להתעלם מהאינטרס
הציבורי, וכי אין הצדקה לאשר למערער חופשות "לאור קרבת הזמן למועד המעשה שעשה, לאור חומרת המעשה
וזוועתו". 41
בפסק דין נוסף שניתן בשנה שעברה 42 קבע השופט גרינברגר בבית המשפט המחוזי בירושלים כי אישור חופשות
לחולה ששלוש שנים קודם לכן רצח את בתו, על בסיס מצבו הקליני בלבד, יפגע באמון הציבור במערכת המשפטית
"פגיעה אנושה, שהרי כיצד יראה הדבר בעיני הציבור, שרוצח בתו בצורה כה אכזרית מתהלך חופשי, כשטרם חלפו
שלוש שנים מיום הרצח. הציבור מחפש לראות צדק, ושחרור כאמור, מאיין את תחושת הצדק". 43
על אף האמור לעיל חשוב לציין שבכל המקרים שהובאו לעיל, היינו בקשת מחלקה לשחרר לחופשות מטופל שביצע
עברת רצח לאחר תקופה קצרה יחסית, הדגישו בתי המשפט כי קביעתם בדבר האינטרס הציבורי ותקנת הציבור
איננה הנימוק היחיד בדחיית בקשת המחלקה לחופשות. בכל שלושת פסקי הדין 44 קבעו בתי המשפט כי יש לבחון
את מסוכנותו, או ליתר דיוק את יציבותו ואת אי-מסוכנותו של המטופל לאורך תקופה ארוכה מזו שהניחה את
דעת רופאי המחלקה כי מסוכנותו של המטופל פחתה וניתן להוציאו לחופשות.
כך למשל הסתמך השופט גרינברגר בפסק דינו על דברי השופט ברלינר בפסק דין משנת 45,2010 אשר כתב: "יישומו
של העיקרון הכללי המחמיר בדבר מתן חופשה למי שביצע מחמת מחלת הנפש בה לקה מעשה רצח, מצריך, באשר
לתקופה אשר צריכה לחלוף ממועד תחילת האשפוז ועד לתחילת מתן החופשות, כי יחלוף זמן ארוך, הצריך
להימדד בדרך כלל בשנים, אשר במהלכו יחול בחולה 'שינוי יסודי ובסיסי' אשר ישלול ברמת וודאות גבוהה את
מסוכנותו לשלום הציבור. שחרורו של חולה כזה לחופשות קודם לכן פוגע באמון הציבור במערכת המשפט ובשלטון
החוק מחד, ומסכן את שלומו של הציבור יתר על המידה, מאידך".
המסקנה העולה מפסקי הדין, הן של בית המשפט העליון בפסק דין פלוני לעניין משך האשפוז בעברות "קלות" הן
של בתי המשפט המחוזיים לעניין משך האשפוז בעברות חמורות, היא כי שיקולי תקופת האשפוז אינם בהכרח
שיקולים רפואיים בלבד. שכן בין שהמלצת הרופאים היא להמשיך את האשפוז הכפוי בשל הימשכות הפסיכוזה
והמסוכנות ובין שההמלצה היא לשחרר את המטופל מצו האשפוז הכפוי בשל הרמיסיה, היינו הפוגה יציבה
מהמחלה, ומזעור המסוכנות, עדיין יש לשקול שיקולים משפטיים וציבוריים בהחלטה אם לשחרר מהצו, להאריך
את הצו או לאשר חופשות לחולה שמאושפז בצו.
חשוב לזכור כי ההשקפה הפסיכיאטרית אינה מאמצת בהכרח את דעתו של הנשיא ברק בפרשת פלוני ובוודאי לא
את פסקי הדין המחוזיים בפרשת גד כרמי ובפסקי הדין האחרים שהובאו לעיל. זאת משום שהחלטותיהם של בתי
המשפט המחוזיים האריכו את האשפוז הכפוי בצו בניגוד להמלצות המחלקה שבה מאושפז החולה. בהרבה מקרים
_____________________________________
. 40 סעיף 11 בפסק דין גדי כרמי, לעיל ה"ש 20
. 41 סעיף 11 בפסק דין שגיב חוטה, לעיל ה"ש 20
. 42 ע"ו (מחוזי י -ם) 45285-02-13 , לעיל ה"ש 28
43 שם, בסעיף 15 לפסק הדין.
42 לעיל). – 44 גם בפרשת גדי כרמי, גם בפרשת שגיב חוטה וגם בפרשת נ.א. (ה"ש 40
45 ע"ו (חי') 36196-12-10 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני (לא פורסם).
מידתיות האשפוז הכפוי בצו פלילי – הצעה לפתרון שיפוטי בהיעדר תיקון לחוק
53 רפואה ומשפט גיליון מס' 48 – ינואר 2015
הפסיכיאטרים המטפלים במחלקה מגיעים למסקנה כי החולה התייצב, אינו סוער ואינו מסוכן, ולמעשה הוא
ברמיסיה, המאפשרת את שחרורו מאשפוז כפוי. אלא שהחלטות בתי המשפט כופות על המחלקה ועל בית החולים
להמשיך ולאשפז את החולה גם כאשר לפי דעת בית החולים החולה כבר מיצה את הטיפול שאפשר לתת לו במסגרת
זו, ואין שום תועלת רפואית בהמשך אשפוזו הכפוי במחלקה הסגורה. 46 אלא שמחלוקת זו כנראה תישאר ברקע
עוד זמן רב, שכן עיקרה של המחלוקת בין הפסיכיאטרים לבין המשפטנים נובע מפער ניכר בשפה המקצועית בין
הפסיכיאטרייה לעולם המשפט. 47
ראוי לציין כי פסקי הדין של בתי המשפט המחוזיים בעניין שיקולי תקנת הציבור והאינטרס הציבורי, אף שלנימוק
זה הצטרפו שיקולים של מסוכנות החולה שיש לבחון אותה לאורך תקופה ארוכה מזו שקבעה המחלקה שבה
אושפז המטופל, יש בהם כדי לעורר מחלוקות גם בקרב משפטנים, בעיקר בשל הטיעון שאשפוז כפוי בצו שיפוטי של
חולה נפש שביצע עברות פליליות בהשפעת מחלתו, אינו תחליף עונש. על פי אותו טיעון, אין לקשור את משך
האשפוז לחומרת העברה, שהרי מטרת האשפוז היא רפואית בלבד, וגם החוק לטיפול בחולי נפש קובע זאת במפורש
בסעיף 35 , הקובע בס"ק (ב): "המטרה העיקרית של אשפוז חולה בבית חולים הינה קבלת טיפול רפואי ואין לאשפז
אדם בבית חולים לשם הגנה על הציבור או עליו בלבד, אלא לפי הוראות חוק זה".
כך למשל כתב השופט בדימוס אורי שטרוזמן במאמר שפרסם בכתב העת "הסניגור" 48 שאינו מסכים עם פסיקתו
של השופט דר 49 בעניין זמן קצר מדי וחומרת עברה שמכריעים את הכף נגד החולה ואינם מאפשרים אישור
חופשות.
ה. האם הפסיקה פתרה את בעייתיות משך האשפוז בצו פלילי לעומת חומרת
העברה?
לדעתנו אף שהפסיקה, הן של בית המשפט העליון בפרשת פלוני הן של בתי המשפט המחוזיים, הבהירה וקבעה
כללים, עדיין רבה העמימות בסוגיות אלו, ומבחינה מעשית עדיין מדובר בהגדרות ובהנחיות קשות ליישום
בפרקטיקה היום-יומית. שהרי הגוף השיפוטי הראשון שעליו להכריע בעניין סיום צו אשפוז או המשכו הוא הוועדה
הפסיכיאטרית המחוזית. ועדה זו היא מותב של שלושה – שניים מחבריה הם פסיכיאטרים, ואילו היו"ר הוא
משפטן בכישורים של שופט שלום. 50
אלא שכאשר מגיע חולה לדיון בוועדה הפסיכיאטרית אשר צריכה ליישם את עקרון המידתיות, אפשר שתתעורר
בעיה בפרשנות אותה מידתיות. טול מקרה של חולה נפש שנאשם בתקיפה סתם 51 של אמו הקשישה בשל מחשבות
פרנואידיות כלפיה, 52 והוא מצוי בצו אשפוז כפוי זה שלושה חודשים. בקשתו היא להשתחרר, והעורך דין שמייצג
אותו טוען כי מדובר בעברה "קלה" בלבד שבגינה היה המטופל, לו לא היה חולה, נושא עונש "קל" בלבד, וייתכן
שאף לא היה נידון למאסר אלא רק למאסר על תנאי. לאור זאת מבקש הסנגור ליישם את עקרון המידתיות
ולשחרר את מרשו מהאשפוז הכפוי.
_____________________________________
46 מחבר 1 של מאמר זה, המשמש יו"ר ועדות פסיכיאטריות מחוזיות, שמע לא פעם מפי פסיכיאטרים בכירים ביטויים
חמורים בעניין זה, כגון "מערכת המשפט כופה עלינו להיות סוהרים ולא רופאים".
Zemishlany 47 מאמרים בעניין פער השפה בין הפסיכיאטריה נכתבו גם בספרות הפסיכיאטרית בישראל. ראו למשל
&Melamed, The impossible dialogue between Psychiatry and the Judicial System: A Language Problem, 43 ISRAEL J. OF
Wolfman, Commentary: A Judiciary Point of View, 43 ISRAEL J. OF PSYCHIATRY 155 וכן .PSYCHIATRY 150–154 (2006)
.(2006)
.( 4 (פברואר 2012 , 48 אורי שטרוזמן "כליאת שווא של מאושפזים בבתי חולים לחולי נפש" הסניגור 179
. 49 שם בעמ' 7
50 סעיף 24 בחוק לטיפול בחולי נפש.
51 סעיף 379 בחוק העונשין: התוקף שלא כדין את חברו, דינו – מאסר שנתיים.
52 אפשר שגם סטירה "קלה" ואפילו דחיפה תוגדר כתקיפה סתם.
מדור משפט רפואי
54 רפואה ומשפט גיליון מס' 48 – אוקטובר 2015
חשוב לציין כי אף שעל פי חוק העונשין תקופת המאסר בגין עברה "קלה" זו היא עד שנתיים מאסר, הרי שבפועל
בתי המשפט אינם ממצים בדרך כלל את מלוא חומרת הדין במיוחד כאשר מדובר בעבירה ראשונה ונסיבות האירוע
נראים לבית המשפט כמצדיקים תקופת מאסר קצרה בלבד או אפילו מאסר על תנאי. לעומת זאת יחמיר בית
המשפט יותר עם נאשם שיש לו "עבר" עברייני "כבד" בתחום העברות שבגינן הואשם. שהרי לא כבעברת הרצח,
שבה אין לבית המשפט שיקול דעת להפחית את העונש ממאסר עולם, 53 מן המפורסמות הוא כי בכל העברות
האחרות משתמש בית המשפט בשיקול הדעת ואינו ממצה, ברוב המקרים, את מלוא תקופת המאסר שנקבעה
בחוק.
מכאן ששאלת המידתיות שלה צריכה הוועדה להידרש היא נגזרת של השאלה איזה עונש היה בית המשפט מטיל על
חולה זה בגין אותה עברה אילו לא היה חולה. הבעייתיות הנוספת על השאלה הקודמת היא באשר לערכאה
הדיונית הפרטיקולרית, היינו אותו בית המשפט שדן בכתב האישום ושבסופו של יום הוציא את צו האשפוז. שהרי
השאלה היא לא רק באיזה עונש היה חולה זה נושא אלא איזה עונש היה מטיל עליו אותו שופט או אותו הרכב
שבפניו נדון כתב האישום של החולה הנוכחי, שעתה מובא עניינו בפני הוועדה.
והרי מן המפורסמות הוא שכל שופט ושיטתו עמו. יש בתי משפט הנוהגים כבית הילל, ויש הנוהגים כבית שמאי,
ואין מחלוקת כי אין אחידות בפסיקת העונשים לנאשמים בפלילים בעברות דומות ואפילו זהות, כאשר מֽנֽעַד
תקופת המאסר עשוי להיות רחב ביותר בין ערכאות שונות.
ואם כן, חזרה קושיה לדוכתא. כיצד תיישם ועדה פסיכיאטרית מחוזית את עקרון המידתיות כאשר נסיבות
העברה, העדויות וכל החומר המשפטי אינו תמיד בפניה, ובמיוחד כאשר אין בפניה נתונים על הלך הדעת
וההשקפות המשפטיות של אותו שופט שישב בדין כשהוציא את צו האשפוז נגד החולה שבפני הוועדה.
אכן מצופה מיו"ר הוועדה, שהוא משפטן בכישורים של שופט שלום, שיישם את הידע והניסיון המשפטיים
שבידיעתו על מנת שיוכל להשתמש שימוש מושכל בעקרון המידתיות. אלא שבשל אי-האחידות בגזירת הדין בבתי
המשפט הפליליים, יו"ר הוועדה יתקשה להחליט בבירור אם משך האשפוז עומד בקריטריונים של מידתיות אם
לאו. מובן שאם מדובר בחולה שהואשם בתקיפה סתם ומשך אשפוזו בצו כבר עולה על שנתיים, 54 כי אז על פי
ההלכה הפסוקה בפרשת פלוני שנסקרה לעיל אי אפשר להאריך את משך הצו. אלא שכאשר מובא חולה לדיון
לאחר שלושה חודשים, ולעתים אף לאחר חודש, בפני הוועדה, וסנגורו טוען כי כלל המידתיות מורה לשחררו, שכן
אין למרשו כל עבר פלילי וכי מדובר בעבירה הראשונה, ואין ספק (כך לטענת הסנגור) כי בית המשפט היה מסתפק
רק במאסר על תנאי או בעבודות לטובת הציבור, הרי שהוועדה נכנסת לתחום העמימות. שכן למעשה אין מצופה
מהוועדה ומהיו"ר המשפטן אלא לנסות ולנבא איזה עונש היה אותו שופט שישב בדין משית על הנאשם במקרה זה.
שמא אכן היה מתחשב בעברו הנקי ואכן היה מסתפק לדוגמה במאסר על תנאי או בעבודות לטובת הציבור ללא
שלילת חירות, או שמא היה רואה את תקיפת האם הקשישה בחומרה רבה ומטיל עונש מאסר ארוך יותר, למשל
עשרה חודשים או שנה.
דוגמה נוספת היא מקרה של חולה שאושפז בצו שיפוטי לאחר שהוגש נגדו כתב אישום על נשיאת סכין למטרות לא
כשרות, 55 עברה שדינה חמש שנות מאסר, והוא מצוי בצו אשפוז כפוי זה כשישה חודשים. במקרה זה מדובר בחולה
נפש שנתפס בידי המשטרה כשבכיסו סכין ואין לו הסבר להימצאותה בכיסו. גם כאן חומרת העונש תלויה בנסיבות
האירוע ובהתייחסותו של השופט הפרטיקולרי לחומרת עברה מסוג כזה. וגם כאן נשאלת השאלה כיצד יכול יו"ר
הוועדה לשער איזה עונש היה מושת על הנאשם במקרה זה באותו בית משפט שהוציא את צו האשפוז, לולי היה
אותו נאשם חולה נפש. אכן בית המשפט מתחשב במגוון רחב של שיקולים, ובהם נסיבות האירוע, הרשעות ועברות
קודמות וכיו"ב, אולם בסופו של דבר כל מערכת השיקולים הללו מתנקזת להשקפתו של השופט היושב בדין, וכל
ניסיון לשער את מידת העונש שהיה מטיל על נאשם זה לולי היה חולה הוא בחזקת ניחוש לא מבוסס.
_____________________________________
53 סעיף 300 בחוק העונשין קובע כי עונשו של נאשם ברצח הוא "מאסר עולם ועונש זה בלבד".
54 וזו תקופת המאסר המרבית לעברה זו.
55 סעיף 186 לחוק העונשין – עברה שדינה מאסר חמש שנים.
מידתיות האשפוז הכפוי בצו פלילי – הצעה לפתרון שיפוטי בהיעדר תיקון לחוק
55 רפואה ומשפט גיליון מס' 48 – ינואר 2015
ו. הצעה לפתרון מעשי
ועדת משיח שהוזכרה לעיל וגם השופט ברק בפרשת פלוני הציעו שהחוק יתוקן באופן שבית המשפט הוא שיכריע
בעניין שחרור או מתן חופשות לחולים המאושפזים מכוח צו שיפוטי לאחר שהואשמו בפלילים. 56 גם השופט
ברלינר כתב דברים מפורשים בעניין זה בפסק דין משנת 57:2013 "שקילת הנתונים הצריכים לעניין לצורך הערכת
חומרת העונש (היינו תקופת המאסר) שהייתה נגזרת על החולה לו היה בריא היא עניין שיפוטי מובהק שאינו
מתאים להיות נדון ומוכרע על ידי הוועדה ששניים מחבריה הם רופאים פסיכיאטרים, אף אם בראשה עומד
משפטן הכשיר להיות שופט שלום. נראה כי ראוי לאפשר לבית המשפט עצמו שהורה על הפסקת ההליך הפלילי
להחליט בדבר המידתיות, אך הפרקטיקה שהתגבשה זה שנים היא כי מכריע בכך בית המשפט בהליך של ערעור
על החלטת הוועדה".
ואכן בעניין זה אנו מסכימים לחלוטין עם מסקנות ועדת משיח ועם המלצתו של השופט ברק בפסק דין פלוני, כי יש
צורך בתיקון החוק, שהרי במצב הקיים החוק קובע במפורש כי הסמכות מסורה לוועדה הפסיכיאטרית המחוזית,
ורק הוועדה היא בעלת הסמכות אשר תחליט אם להשאיר את הצו בעינו או לשחרר את החולה. 58
אלא שמאז פסק דין פלוני וועדת משיח עברו יותר מעשר שנים, ומן המפורסמות הוא שתיקוני חקיקה הם תהליך
ארוך, ואין לדעת מתי ואם בכלל יתוקן החוק. לפיכך ברצוננו להציע בפרק זה פתרון מעשי שניתן ליישום מידי
ויביא להבהרה – ולו חלקית – של העמימות בשאלה מהי המידתיות הראויה.
לעניות דעתנו החזרת הדיון לבית המשפט בעניינם של כל החולים המאושפזים בכפייה מכוח צו שיפוטי, כפי שעולה
לכאורה מפסק דין פלוני, אינה פתרון מעשי, שכן פעולה זו לא רק תכביד ביותר על מערכת בתי המשפט שממילא
מצויה במצב של אי- ספיקה בשל העומס הכבד, אלא גם תביא לפתחו של השופט שאלות וסוגיות רפואיות שאין הוא
מסוגל או מיומן לדון בהן. לוועדה הפסיכיאטרית המחוזית יתרון ברור על בית המשפט, שכן בוועדה זו, נוסף על
המשפטן היו"ר, חברים גם שני פסיכיאטרים ותיקים ומנוסים שבודקים את החולה שבפניהם בדיקה פסיכיאטרית.
לא פעם ממליצה המחלקה על מתן חופשות או אפילו שחרור לחולה שמאושפז בצו בנימוק שמצבו התייצב
ומסוכנותו פחתה, אולם הפסיכיאטרים שבוועדה מוצאים שהמצב הפסיכוטי עדיין קיים, והשיפוט הפגום של
החולה בשל המחלה עלול להביא אותו לבצע פעולות מסוכנות. חוששנו שקיום דיון תקופתי בפני בית המשפט,
במקום בפני הוועדה הפסיכיאטרית, יציב בפני השופט דילמות שהוא לא יוכל לפתור ללא מינוי מומחים שיסייעו
לו, והליך זה יוסיף עוד יותר לסרבול ולעומס על המערכת המשפטית.
זאת ועוד, עקרון המידתיות האינדיווידואלית של המקרה יכול להיות ישים אך ורק אם החולה יובא לדיון
התקופתי בפני אותו שופט שהוציא את הצו. אלא שמטבע הדברים מדובר על משימה קשה לביצוע, שכן שופטים
פורשים מהמערכת, עוברים לבתי משפט אחרים או מקודמים במעלה הערכאות השיפוטיות, ואין להעלות על הדעת
"הצמדת" החולה לאותו שופט שהוציא את צו האשפוז. ואם אכן יגיע החולה לדיון בפני שופט שלא היה מעורב
בהליך הראשון, תהיה לאותו שופט דילמה דומה לזו של המשפטן יו"ר הוועדה הפסיכיאטרית, שהרי גם כאן יצטרך
השופט "לנחש" מה היה פוסק חברו שישב בדין ואיזה גזר דין היה מטיל על הנאשם החולה לולי היה חולה נפש.
השופט בדימוס אורי שטרוזמן מציע במאמרו 59 להמיר את אשפוז חולי הנפש במחלקה סגורה בהרחקה למעין "ערי
מקלט" שיפעלו במתכונת ההוראה שבתורה בספר במדבר, 60 שעל פיה מי שהרג אדם בשגגה גולה לערי מקלט
שיוחדו לאנשים מסוגו ושם הוא מוגן מפני נקמת הדם של קרובי ההרוג. יישום מודל זה במקרים של חולי נפש
שעברו עברות פליליות ישמש תחליף לצו אשפוז במחלקה סגורה או תחליף לשחרור חולים כאלו, כאשר מצבם
_____________________________________
56 בפסק דין פלוני קובע השופט ברק בסעיף 18 : "ההחלטה בעניין ביטול צו האשפוז צריכה להתקבל על-ידי בית-המשפט.
הוא זה שהוציא את צו האשפוז, והוא זה שצריך להחליט אם יש בחלוף הזמן כדי להביא לצורך לבטלו". ועדת משיח
ממליצה על תיקון חקיקה בהוספת סעיף 15 א שיקבע כי בית המשפט שהוציא את הצו יקבע תקופה מרבית לאשפוז.
57 ע"ו (מחוזי חי') 17720-09-13 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני (פורסם בנבו, 29.9.2013 ), בפסקה 8 לפסק הדין.
58 שהרי סעיף 28 לחוק קובע כי הוועדה תדון בעניינו של החולה מדי שישה חודשים או בכל עת שביקש זאת החולה, ובסעיף
28 (ב) נקבע במפורש כי סמכות הוועדה היא "לאשר לחולה חופשות, בתוך תקופת הצו, בתנאים שתקבע או לשחררו ללא תנאי".
. 59 ראו לעיל ה"ש 48
60 במדבר, לה, ט–ל.
מדור משפט רפואי
56 רפואה ומשפט גיליון מס' 48 – אוקטובר 2015
התייצב, לקהילה או למסגרות פתוחות אחרות. אלא שבכל הכבוד הראוי, איננו רואים את היישום הפרקטי, בוודאי
לא המידי של פתרון זה שכרוך בהקצאה תקציבית עצומה לבניית מעין "כפרי מקלט". בנוסף, מחלקה סגורה ערוכה
לטפל בחולי נפש קשים, אלימים ומסוכנים. האם אכן ניתן "לסגור" לחלוטין "עיר מקלט" שתמנע מחולי נפש
מסוכנים לצאת ולסכן את החברה שמסביבם?
זאת ועוד, המודל התנ"כי של ערי המקלט קוצב את שהותו של ה"מכה נפש בשגגה" בעיר המקלט עד למותו של
הכוהן הגדול. מובן שאנלוגיה למשך שהות זו אינה רלוונטית בימינו. אלא שגם בענייננו עדיין תעמוד שאלת
המידתיות, היינו לכמה זמן יש להרחיק את חולה הנפש מהחברה לאותה "עיר מקלט", ומהם הקריטריונים
לשחרורו משם וחזרתו לחברה שממנה הגיע. השאלה הנוספת היא מי יהיה הגוף המחליט על משך השהות באותו
אתר, כפי הצעתו של השופט שטרוזמן – האם ועדה פסיכיאטרית שבה מכהנים גם פסיכיאטרים מנוסים? או שמא
בית המשפט שאין לו ידע ומיומנות בפסיכיאטרייה? ושוב חזרה שאלה לדוכתא.
הפתרון שברצוננו להציע – ולו כפתרון ביניים עד לתיקון החוק – הוא נקיטת יזמה בידי השופטים שדנים בפלילים
ומוציאים את צווי האשפוז הכפוי על פי סעיף 15 לחוק לטיפול בחולי נפש, באופן שכבר בעת מתן הצו יקצוב בית
המשפט את התקופה המרבית שבה יהיה הצו בתוקף. כך יבהיר בית המשפט לוועדה הפסיכיאטרית את שיקוליו
ואת דעתו באשר לתקופת הצו, והוועדה הפסיכיאטרית לא תצטרך להתלבט לא בשאלה מהי המידתיות הראויה
לאשפוז הכפוי במקרה הפרטיקולרי של החולה שבפניה, ובעיקר לא בשאלה מה היה פוסק אותו שופט שישב בדין
במקרה של החולה שמובא בפניה. מעתה לא יהיה עניין המידתיות נתון ל"ניחוש" ולהשערות, ובפני הוועדה יהיה
נתון ברור ובגבולות מוגדרים וברורים.
ברצוננו להדגיש כי אין בכוונתנו בהצעה זו להסמיך את בית המשפט לקבוע משך אשפוז מזערי כאשר הוא מוציא צו
לאשפוז כפוי גם במקרים של עברות חמורות ביותר כגון רצח, שכן קביעת משך מינימלי של צו אשפוז כפוי יעמוד
בניגוד לכל תפיסה משפטית. על פי כל קונצנזוס במשפט המודרני, 61 האשפוז הכפוי של חולה נפש, גם אם עבר עברה
חמורה, אינו בבחינת תחליף מאסר, שהרי חולה הנפש פטור מאחריות פלילית. אם יקצוב בית המשפט תקופת
מינימום לאשפוז כפוי, 62 יש בכך משום עונש על עברה שהנאשם חולה הנפש אינו אמור לשאת באחריות פלילית
לביצועה. משכך, יש לראות בהצעתנו זו לקציבת משך האשפוז בצו בידי בית המשפט כמתייחסת אך ורק לעניין
קציבת תקופת מקסימום לאשפוז הכפוי ובשום אופן לא תקופת מינימום.
לפי הפתרון המוצע, אם החולה לא שוחרר בטרם תום תקופת הצו, זו שקבע השופט שישב בדין, תשחרר הוועדה את
החולה מצו האשפוז הכפוי בכל מקרה בתום התקופה המרבית שקצב השופט שהוציא את צו האשפוז. מובן שאם
גם בתום אותה תקופה תמצא הוועדה כי המחלה עדיין פעילה, שיפוטו של החולה עדיין פגום, והוא נעדר תובנה
למצבו, ומסוכנותו עדיין קיימת, לא ישוחרר החולה בפועל, שכן עדיין הוא עלול לסכן את זולתו או את עצמו. אלא
שבמצב כזה תדחה הוועדה את ביצוע השחרור מהצו לתקופה קצרה של כמה ימים, כאשר באותה תקופת דחייה
יוכלו רופאי המחלקה שבה היה המטופל מאושפז להגיש לפסיכיאטר המחוזי בקשה להוצאת הוראה לאשפוז
אזרחי על פי סעיף 9 לחוק, ושוב יישמר ביטחונו של הציבור.
ואם ישאל השואל מדוע יש צורך בהחלטת הוועדה, שכן אם הצו ניתן לתקופה קצובה, הרי לאחר שעברה תקופה זו
פקע תוקפו וממילא ניתן לשחרר את החולה, ישיב המשיב כי עדיין יש צורך בבקרה ובבדיקה של הוועדה
הפסיכיאטרית טרם שחרורו של החולה גם אם תקופת הצו הושלמה. שהרי לצערנו מחלות נפש רבות הן ממושכות
ועמידות בפני טיפולים גם לאחר תקופות ארוכות, ואפשר שהחולה יהיה במצב פסיכוטי וללא שיפוט תקין גם לאחר
שעברה תקופת הצו. אחרי הכול בוועדה מכהנים גם שני פסיכיאטרים בכירים ובעלי ניסיון רב, והם יכולים לקבוע
כי מסוכנותו או מצבו הנפשי של החולה מצריכים את המשך אשפוזו אף שהמשך האשפוז יהיה בתנאי הוראה
אזרחית.
_____________________________________
61 הפטור של חולה נפש מאחריות פלילית ואף אזרחית מופיע גם בשיטות משפט קדומות. כך למשל במשפט העברי נאמר:
"חרש שוטה (הביטוי התלמודי לחולה נפש ש"ו) וקטן, פגיעתן רעה, החובל בהן – חייב, והם שחבלו באחרים – פטורין"
(מסכת בבא קמא, פז ע"א).
62 בדומה לתקופה מינימלית של מאסר בעברות מסוימות. לדוגמה, תקיפת שוטר במילוי תפקידו, שדינה מאסר שלא יפחות
בחודש ימים (סעיף 273 בחוק העונשין), או תקיפה חמורה של שוטר, שדינה מאסר מינימלי של שלושה חודשים (סעיף
274 בחוק העונשין).
מידתיות האשפוז הכפוי בצו פלילי – הצעה לפתרון שיפוטי בהיעדר תיקון לחוק
57 רפואה ומשפט גיליון מס' 48 – ינואר 2015
נוסף על כך, הואיל ומדובר בקציבת תקופה מרבית למשך הצו, הרי שיהיו מקרים שבהם מצבו הרפואי והנפשי של
החולה יאפשרו יציאה לחופשות ואף שחרור לפני תום התקופה המרבית. אלא שהחלטה זו יכולה להתקבל אך ורק
בוועדה הפסיכיאטרית ובמותב של שלושת חבריה, היינו היו"ר המשפטן שישקול את השיקולים המשפטיים ושני
הפסיכיאטרים שיבחנו את השיקולים הרפואיים.
לאור זאת הרינו סבורים כי נוסף על הבדיקה התקופתית בפני הוועדה יש להביא את החולה לדיון תקופתי גם
בסמוך למועד פקיעת הצו, על פי קציבת הזמן שקבע בית המשפט, והוועדה תבדוק אם אכן החולה מצוי ברמיסיה
מוחלטת ואין כל מסוכנות בהתנהגותו וניתן לשחררו ללא חשש. אם מסקנות הוועדה תהיינה כי אכן מצבו הרפואי
של החולה מאפשר את שחרורו, הוא ישוחרר. אולם אם תמצא הוועדה כי מצבו הרפואי עדיין לא התייצב וכי
מסוכנותו עדיין קיימת, תורה הוועדה למחלקה להגיש לפסיכיאטר המחוזי בקשה להוראת אשפוז לפי אחת
החלופות שבסעיף 9 לחוק, והחולה ימשיך באשפוזו הכפוי במחלקה, אולם הפעם במסגרת אשפוז כפוי אזרחי ולא
פלילי.
הבעייתיות היא בחדשנות המעשית של הצעה זו, שכן אף שיש אזכור לכך בכמה פסקי דין העוסקים באשפוזים
כפויים, מבחינה מעשית נמנעים בתי המשפט מלהידרש לתקופת האשפוז שלאחר הוצאת הצו. אכן בתי משפט
נדרשים לתקופת האשפוז בצו, אולם זאת אך ורק במסגרת ערעורים שמוגשים בפניהם על החלטות של הוועדות
הפסיכיאטריות המחוזיות. אלא שהערכאות הדיוניות אשר נדרשות לנסיבות כתב האישום, אשר פוגשות את
הנאשם ומקבלות את חוות הדעת הפסיכיאטרית והמוציאות את צו האשפוז הפלילי, 63 אינן קובעות כאמור את
משך הצו, שמא מתוך שתיקת החוק בעניין זה. 64 חיזוק לנאמר נוכל למצוא בדברי השופט ברלינר שנדרש לעניין
זה 65 וכתב: "הפרקטיקה שהתגבשה זה שנים היא כי מכריע בכך בית המשפט בהליך של ערעור על החלטת
הוועדה".
במאמר זה ברצוננו לטעון כי יש סמכות לערכאות הדיוניות לקצוב את תקופת הצו לא רק כאשר מגיע בפניהן ערעור
על החלטות ועדות פסיכיאטריות מחוזיות אלא אף בשלב הדיוני בכתב האישום, עת מוצא הצו לאשפוז כפוי לפי
סעיף 15 . להשקפתנו סמכות זו היא סמכות טבועה של בית המשפט, גם אם סעיף 15 מתייחס רק לעצם מתן הצו
ואיננו מטיל על בית המשפט חובה לציין את משך הצו. לטעמנו מדובר בהשמטה, היינו לקונה, ובשום אופן לא
בהסדר שלילי שמונע מבית המשפט להפעיל סמכות בעניין זה.
לעניין עצם הסמכות הטבועה של בית המשפט לקצוב את תקופת צו האשפוז, אכן מדובר בסמכות שלא הוקנתה
בחוק, ולא מעט פסקי דין ומאמרי מלומדים הביעו הסתייגות מהרחבת סמכות זו. אולם מבדיקת התייחסות
הפסיקה לנושא זה עולה כי עיקר ההסתייגות 66 היא כאשר בית המשפט משתמש בסמכות זו במקרים המגבילים
זכויות יסוד של אדם. כך למשל דן השופט דנציגר בפסק דין שניתן לאחרונה 67 בעניין סמכות טבועה של בית
המשפט ליתן צו למניעת הטרדה מאיימת שלפיו על הצדדים "להימנע מכל תקשורת ביניהם מכל סוג שהוא"
וקבע כי באותן נסיבות צו מסוג זה מגביל זכויות אדם ולפיכך אין להרחיב את סמכות בית המשפט ליתן צו מסוג
זה. אותו פסק דין מפנה לפסיקה קודמת של בית המשפט העליון ואף למאמרי מלומדים התומכים בהגבלת אותה
"סמכות טבועה" של בית המשפט כאשר מדובר בפגיעה בזכויות אדם. כך למשל מפנה אותו פסק דין לדברי הנשיא
גרוניס, 68 שכתב "אחת מתכליותיו של עקרון החוקיות היא להגביל את סמכויותיה של הרשות השלטונית
_____________________________________
63 לפי סעיף 15 לחוק לטיפול בחולי נפש.
64 שכן סעיף 15 הנ"ל מתייחס להוצאת הצו ואינו מתייחס כלל לתקופת משך הצו. ייתכן ששופטים נמנעים מקציבת
התקופה של צו האשפוז הכפוי לא רק בשל שתיקת החוק אלא גם בשל החשש וחוסר הידע הקליני של בית המשפט
בתחום הפסיכיאטרייה, שמציבה לכאורה בפני השופט את דילמת ה"ניבוי" של משך התקופה שבה הנאשם עדיין יהיה
חולה במחלת נפש פעילה ומסוכנותו עדיין תסכן את סביבותיו.
65 ראו ע"ו (מחוזי חי') 17720-09-13 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, לעיל ה"ש 57 , בסיפה של סעיף 8 לפסק הדין.
66 כאמור, בהרבה פסקי דין ניתן למצוא ההסתייגות מהרחבת סמכותו של בית המשפט בעניינים שהחוק לא הסמיך אותו
כאשר הנימוק מבוסס על חריגה מדרך המלך ומבוטא אף במילים נחרצות כדוגמת התבטאות השופט דנציגר בפסק דין
שמנתח באופן מקיף את סוגיית הסמכות הטבועה וקובע ראש פרק באותו פסק דין בכותרת המביעה דעה נחרצת במילים
"הסמכות הטבועה הינה חריג לעקרון החוקיות". ראו רע"א 2327/11 פלוני נ' פלוני, בסעיף 13 בפסק הדין (פורסם
.( בנבו, 28.4.2011
67 שם.
.( 68 ברע"א 4990/05 ממן נ' עיריית הרצליה (פורסם בנבו, 7.10.2009
מדור משפט רפואי
58 רפואה ומשפט גיליון מס' 48 – אוקטובר 2015
. ולהתוות את גבולותיה על מנת למנוע את עריצות ושרירות הרשות באופן העלול לפגוע בחירויותיו של היחיד 69
רציונאל זה יפה אף בעניינה של הרשות השופטת". שופטים נוספים שכתבו דברים ברוח דומה, ואליהם מפנה
השופט דנציגר, הם לדוגמה הנשיא ברק, שהדגיש בפסק דין רוקר 70 כי "לא ניתן להפעיל את סמכותו הטבועה של
בית המשפט בעניינים הנוגעים לפגיעה בזכויות אדם", וכן השופט אלון, שכתב בפסק דין אחר: 71 "סמכותו
הטבעית הנלווית של בית המשפט היא להוציא צווים והחלטות שונות כדי להביא לבירור צודק ויעיל, אך אין
לכלול בסמכות נלווית זו צווים אשר מעצם מהותם יש בהם משום פגיעה בזכות יסוד של אדם".
אלא שמההסתייגויות שהעלה בית המשפט העליון בעניין הסמכות הטבועה של בית המשפט, בפסקי הדין שאליהם
הפנינו לעיל, אשר מדגישים את המגבלה של פגיעה בזכויות יסוד, עולה כי לעניין הקניית סמכות לבית המשפט
שמוציא את צו האשפוז, להגביל ולקצוב את משך האשפוז, יש דווקא תימוכין לסמכות מסוג זה. שהרי גם בפרשה
שבה דן השופט דנציגר וגם בפסקי הדין שאליהם הפנה מבוססת ההסתייגות על הרתיעה מפגיעה בזכויות יסוד של
אדם בעניינים שהחוק לא הסמיך במפורש את בית המשפט. מכאן שמכלל הלאו של ההסתייגויות בפסקי הדין
השונים אתה שומע הן של תמיכה בהרחבת הסמכות של בית המשפט, כאשר אותה הרחבת סמכות דווקא משמרת
זכויות ומונעת פגיעה בזכויות יסוד של אדם. והרי בענייננו הגבלת משך האשפוז וקציבת תקופה מרבית למשך הצו
לאשפוז כפוי לא רק שאינה פוגעת באותה זכות בסיסית של חולה הנפש הנאשם – זכות החירות – אלא אף מגנה
עליה ומונעת אשפוז ארוך שאינו מידתי ואינו תואם את הנסיבות ואת חומרת העברה שבה הואשם חולה הנפש.
העולה מהדברים, כי כאשר מדובר בשמירה על זכויות חולה הנפש, במיוחד זכות החירות, אף שהחוק אינו מתייחס
לכך במפורש, אכן יש ויש סמכות טבועה לבית המשפט לקצוב את תקופת האשפוז באופן שחירותו של הנאשם
החולה לא תיפגע באשפוז ארוך שאינו מידתי ביחס לחומרתה ולנסיבותיה של העברה שבה הואשם הנאשם חולה
הנפש.
מלבד התמיכה העקרונית בעצם הסמכות לקצוב את משך האשפוז הכפוי בצו ניתן לדעתנו לתמוך בסמכות זו של
בית המשפט גם מטעמים ענייניים הנוגעים לפרשנות החוק לטיפול בחולי נפש. התמיכה לדעתנו זו היא בשתיים:
האחת בכוונת המחוקק של החוק לטיפול בחולי נפש, והשנייה בלימוד גזרה שווה מפסיקת בתי המשפט שחידשה
חידושים שלא נקבעו בחוק לטיפול בחולי נפש.
תמיכה ראשונה נמצא בהסמכות שהסמיך החוק לטיפול בחולי נפש את הוועדה ואת בתי המשפט לדון בענייני חולה
הנפש שאושפז בצו שיפוטי בעקבות כתב אישום שהוגש נגדו. סעיף 15 קובע את סמכות בית המשפט הן להוציא צווי
אשפוז כפוי הן להוציא צווים לטיפול מרפאתי כפוי, אם וככל שהנאשם היה חולה בשעת ביצוע המעשה או שאינו
מסוגל לעמוד לדין. 72 אכן בסעיף נוסף קובע החוק שצו לטיפול מרפאתי יינתן רק אם סבר בית המשפט כי אין בכך
כדי לסכן את שלום הציבור או את שלום הנאשם, 73 אולם עדיין הגורם הקובע הוא אותה "סברה" של בית המשפט,
גם אם "סברתו" זו מבוססת על חוות דעת פסיכיאטריות שבפניו.
מכאן שהמחוקק נתן לבית המשפט שיקול דעת רחב ביותר. שהרי סמכותו של השופט היא להורות על אשפוז מלא
במחלקה סגורה או להימנע מאשפוז מלכתחילה, וכתחליף לאשפוז מלא להורות על טיפול מרפאתי בקהילה כאשר
חירותו של חולה הנפש הנאשם נשמרת והוא ממשיך להתגורר בביתו ובקהילתו. מכאן נוכל להסיק כי כוונת
המחוקק היא ליתן לבית המשפט שיקול דעת רחב על פי נסיבות המקרה על מנת למזער את מידת הפגיעה בחירותו
של חולה הנפש הנאשם בפלילים. ואם המחוקק הסמיך בחוק את בית המשפט להחליט על צו טיפול בקהילה
שפירושו המעשי חופש מוחלט ואי-הגבלה של החירות וחופש התנועה של חולה הנפש, 74 הרי שמקל וחומר נוכל
_____________________________________
.(2010) 69 דברים אלו מצטט השופט גרוניס מתוך ספרה של פרופ' דפנה ברק-ארז המשפט המנהלי 97
.(1999) 199 ( 70 רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה( 1
.(1980) 756 ,736 ( 71 בע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה( 1
72 סעיף 15 (א) קובע: "רשאי בית המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים או יקבל טיפול מרפאתי", וסעיף 15 (ב)
קובע: "יצווה בית המשפט שהנאשם יאושפז או יקבל טיפול מרפאתי".
73 סעיף 15 (ד).
74 באופן מעשי, חולה המצוי בצו לטיפול מרפאתי כפוי ממשיך להתגורר בביתו ובסביבתו הקודמת ומתייצב לביקורת
ולטיפול בדרך כלל פעם או פעמיים בחודש במרפאה לבריאות הנפש הסמוכה למקום מגוריו, לפי החלטת הפסיכיאטר
המחוזי.
מידתיות האשפוז הכפוי בצו פלילי – הצעה לפתרון שיפוטי בהיעדר תיקון לחוק
59 רפואה ומשפט גיליון מס' 48 – ינואר 2015
ללמוד כי בית המשפט מוסמך גם להגביל ולקצוב את תקופת האשפוז הכפוי שלאחריה ישוחרר החולה וחירותו
תישמר. להסמכת בית המשפט להגביל את משך האשפוז תהיה השלכה מידית על עקרון המידתיות, שמעתה לא
יהיה מושג עמום אלא תקופה קצובה וברורה, לפי חומרת (או "קולת") העברה והנסיבות הפרטיקולריות של כל
מקרה לגופו.
ואם ישאל השואל וכיצד יכול השופט לדעת מראש אם בתום תקופת הצו כפי שהוגבלה ונקצבה בבית המשפט יהיה
החולה במצב רפואי יציב שמאפשר את שחרורו? ישיב המשיב כי חזקה על השופט שיודע ומכיר את החוק לטיפול
בחולי נפש ויודע ידוע היטב כי אם וככל שבתום תקופת הצו עדיין יהיה החולה במצב פסיכוטי ומסוכן, תוכל
הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית להעבירו לאשפוז אזרחי – באמצעות הוראה למחלקה להגשת בקשה לפסיכיאטר
המחוזי – וכך מסוכנותו של החולה תוסיף להיות מנוטרת ומבוקרת במסגרת של מחלקה פסיכיאטרית סגורה.
תמיכה נוספת להצעתנו ולעניין הסמכות הטבועה של בית המשפט לקבוע הלכות במתחם העניינים שבחוק לטיפול
בחולי נפש נמצא בפסיקה, הן בפרשת פלוני 75 הן בפסק דין מחוזי שנתן בשנת 2002 השופט דן ביין בבית המשפט
המחוזי בחיפה בפרשת פזרקר 76 (להלן פרשת פזרקר).
להלן נטען ששני פסקי הדין הללו היו פורצי דרך מבחינת הסמכות שקיבל עליו בית המשפט בהחלטות שאינן
מעוגנות במילים המפורשות כפי שמנוסח החוק לטיפול בחולי נפש.
בפרשת פלוני, שבה אושפז חולה נפש בצו לתקופה בת ארבע- עשרה שנה בשל עברות שאינן מהרף הפלילי הגבוה,
מלין הנשיא ברק על כי "חוק טיפול בחולי נפש לקוי הוא בכך שאין הוא מסדיר במפורש את הבעיה הניצבת
בפנינו". 77 הוא גם מציין במפורש כי "אין בחוק כל הוראה מפורשת הקובעת גג לאשפוז, מכוח צו שיפוטי הניתן
במסגרת הליך פלילי". 78 יתרה מזו, הנשיא ברק אף כותב כי מלשון החוק עולה לכאורה כי כאשר מחלתו של
המאושפז בצו נמשכת והוא עדיין זקוק לטיפול, יימשך תוקפו של הצו על אף הפגיעה בחירות. 79 לאור זאת מגיע
הנשיא ברק למסקנה כי יש לתקן את החוק וכותב: "יש לקוות כי בעקבות פסק-דיננו זה יתוקן החוק, וייקבע הסדר
סטטוטורי מקיף, המאזן כראוי בין חירותו של חולה הנפש לבין ביטחונו של הציבור". 80
אלא שבאותו שלב, כאשר בית המשפט נדרש לדון באשפוז כפוי ארוך כל כך, שעליו אומר השופט ברק: "המקרה
שלפנינו זועק לשמים", 81 אין אפשרות להמתין עד לתיקון החוק, שכן יש ליתן מענה קונקרטי לעוול של אשפוז
ארוך כל כך מעבר לכל פרופורציה לחומרת העברה. לכן עושה בית המשפט מעשה באותה בפרשת פלוני, נוטל יזמה
וסמכות וקובע את הלכת הסבירות והמידתיות שעל פיה אין לאשפז בצו אשפוז חולה נפש שהואשם בעברה פלילית
לתקופת מאסר ארוכה מזו שהיה נושא כעונש לו לא היה חולה נפש והיה מורשע במשפט. 82
בית המשפט גם כותב במילים מפורשות כי גם כאשר החקיקה מתמהמהת, אין לכבול את ידיו של בית המשפט,
ובית המשפט נדרש לעשות מעשה. לפיכך כותב השופט ברק: "אך עד להתרחשותה של חקיקה מתקנת, האם קצרה
ידינו מלהושיע? תשובתנו הינה כי אף שאיננו יכולים בדרך שיפוטית להקים הסדרים ומוסדות שרק החקיקה יכולה
להקימם, אנו יכולים להתקדם לעבר ההסדר הראוי בכלים השיפוטיים המועטים העומדים לרשותנו". 83
_____________________________________
. 75 פסק הדין פלוני, לעיל ה"ש 20
.( 76 ע"ש (מחוזי חי') 102/00 פזרקר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.1.2002
77 שם, בפס' 14 בפסק הדין, עמ' 908 מול האות ז.
78 שם, בפס' 13 בפסק הדין עמ' 908 מול האות ו.
79 שם, בפס' 8, עמ' 906 מול האות ב: "מה הדין אם הטיפול הרפואי אינו עולה יפה באופן שאין מקום לשחרר את החולה
מבית החולים, שכן הוא מסוכן לעצמו ולזולתו, ואין להעמידו לדין פלילי? התשובה הינה כי במצב זה ימשיך
הנאשם -חולה-הנפש לשהות, מכוח צו האשפוז, בבית החולים לחולי נפש".
. 80 שם בעמ' 908
81 שם בפס' 22 , עמ' 912 מול האות ג.
82 שם בפס' 16 , בעמ' 909 מול האות ה.
83 שם בסוף עמ' 908 ובעמ' 909 מול האות א.
מדור משפט רפואי
60 רפואה ומשפט גיליון מס' 48 – אוקטובר 2015
מקריאת פסק הדין, הן במלים המפורשות הן מבין השורות, עולה שהרציונל בנטילת יזמה וקביעת הלכה שאינה
מפורשת בחוק לטיפול בחולי נפש – שאינו מגביל כלל ועיקר את משך האשפוז בצו אלא מתייחס רק למצבו הרפואי
של החולה המאושפז – הוא במתח שקיים בין החוק לטיפול בחולי נפש, שהוא חוק פטרנליסטי, אף כי לתכלית
ראויה, לבין זכויות יסוד של חירות וכבוד האדם. לפיכך משתמש בית המשפט ב"הכלים המשפטיים" שעומדים
לרשותו וקובע הלכה שהשתרשה בפרקטיקה של החלטות הוועדות הפסיכיאטריות המחוזיות מאז אותו פסק דין.
ואכן כאשר מגיע חולה המאושפז בצו פלילי לדיון בפני הוועדה הפסיכיאטרית, נדרשת הוועדה לא רק לחומר
הרפואי אלא גם לכתב האישום ולסעיפי האישום כמרכיבים מרכזיים בהחלטה אם להשאיר את צו האשפוז
בתוקפו ולהמשיך את האשפוז הכפוי או לשחרר את החולה מצו האשפוז הפלילי, כאשר משך האשפוז חורג
מקריטריון המידתיות ביחס לעברה שבה הואשם החולה. 84
מסקנתנו היא כי מפסק דין פלוני הנ"ל, שקבע את הלכת המידתיות שאין זכרה בא בחוק לטיפול בחולי נפש, ניתן
למצוא תימוכין לפתרון שאנו מציעים לעניין המידתיות במקרה הפרטני שאליו נדרשת הוועדה הפסיכיאטרית.
מהיזמה שנקט בית המשפט העליון אנו מסיקים שאכן יש סמכות לבית המשפט שהוציא את צו האשפוז הכפוי
להוסיף ולקבוע גם את התקופה המרבית של משך צו האשפוז. מכאן שגם בעת הזו, כאשר המחוקק עדיין מתמהמה
בתיקון החוק, ישתמש בית המשפט ב"הכלי המשפטי" שבידו ויקבע כבר במעמד הוצאת הצו את משך התקופה
המרבית של האשפוז הכפוי. אם החולה לא שוחרר קודם לכן בידי הוועדה הפסיכיאטרית, 85 הרי שבתום התקופה
המרבית של האשפוז שקצב בית המשפט תדון הוועדה בעניינו של החולה, תשחררו מהאשפוז, אם מצבו התייצב, או
שתפעל להפסקת האשפוז הפלילי ולהמשך אשפוזו במסגרת אשפוז כפוי אזרחי, אם החולה עדיין פסיכוטי ויש בו
מסוכנות.
בעיקרון זה של סמכות שקיבל עליו בית המשפט, שאינה מפורשת בחוק, כאשר מדובר בשמירה על זכויותיו של
חולה הנפש, השתמש השופט דן ביין בבית המשפט המחוזי בחיפה בפרשת פזרקר. 86 באותה פרשה לא הסכימה
הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית להיענות לבקשתו של החולה להעביר אותו מסטטוס של צו לאשפוז כפוי לסטטוס
של צו לטיפול מרפאתי כפוי. מובן שטיפול מרפאתי כפוי ממזער מאוד את הפגיעה בחירותו של החולה, שהרי בניגוד
לאשפוז במחלקה הסגורה, הטיפול המרפאתי הכפוי ניתן בקהילה כאשר החולה שוהה בקרב משפחתו או בסביבתו
הקרובה.
השופט ביין עמד על הבעייתיות המשפטית שעיקרה החסר בחוק כאשר כתב במילים מפורשות: "עיון בלשון סעיף
28 (ב) לחוק, מראה לכאורה, שהועדה מוסמכת לתת אחת משתי החלטות: שחרור מצו האשפוז ללא תנאי, או מתן
חופשות בתנאים שהועדה תקבע. לא מדובר בסעיף 28 (ב) על אפשרות ביניים של ביטול צו האשפוז והמרתו בצו
לטיפול מרפאתי כפוי. נשאלת השאלה, האם שתיקת המחוקק בענין זה הוא 'הסדר שלילי'". 87
אלא שהתשובה של בית המשפט היא שאין מדובר בהסדר שלילי כלל ועיקר, ועל בית המשפט להרחיב את סמכותו
ולעשות מעשה. וכך ממשיך וכותב השופט ביין: "לדעתי, אין לקבל פרשנות זו. לא יעלה על הדעת שלוועדה
הפסיכיאטרית יינתן מצד אחד, כוח לבטל לחלוטין צו שניתן ע"י בית משפט ומן הצד השני, לא יינתן בידי הועדה
הכוח לתת צו שהוא פחות מרחיק לכת של המרת צו אשפוז כפוי בצו מרפאתי כפוי".
ואכן השופט ביין ממשיך ומחזק את עמדתו באמרו: "לדעתי, אין מקום לתת לסעיף 28 (ב) פרשנות מילולית ועל פני
הדברים נראה, שהמרובה מכיל את המועט. אם ניתנת הסמכות לבטל את צו האשפוז מכל וכל, או לקיימו
_____________________________________
84 הפרקטיקה של הוועדות גם מאמצת את העיקרון שנקבע בפסק הדין, לאמור: כאשר מדובר במשך אשפוז ארוך אולם
המטופל עדיין במצב פסיכוטי פעיל, מסוכנותו עדיין קיימת, ואין ספק כי הוא עדיין זקוק לטיפול ולניטור צמודים, תדחה
הוועדה את שחרור החולה מצו האשפוז בכמה ימים ותיתן למחלקה שהות להגיש בקשה לפסיכיאטר המחוזי להוראת
אשפוז אזרחית לפי סעיף 9 לחוק.
85 ייתכנו מקרים שבהם תמצא הוועדה כי המצב הרפואי וחומרת או "קולת" העברה מצדיקים שחרור עוד לפני מיצוי
התקופה המרבית שקצב בית המשפט, ומנגד יהיו מקרים שבהם תאריך הוועדה את תוקפו של הצו מסיבות מוצדקות,
כגון שהחולה היה עדיין במצב פסיכוטי פעיל ללא כל שיפוט ותובנה, ומסוכנותו עדיין הייתה במלוא תוקפה.
. 86 ראה הפניה לעיל בה"ש 76
87 שם, בעמ' 1 בפסק הדין, בפסקה השלישית.
מידתיות האשפוז הכפוי בצו פלילי – הצעה לפתרון שיפוטי בהיעדר תיקון לחוק
61 רפואה ומשפט גיליון מס' 48 – ינואר 2015
בשלמותו, הנחת המחוקק היא שניתן במקרים בהם די בטיפול מרפאתי כפוי ע"מ לנטרל את הסיכון על שלום
הציבור או שלום הנאשם (סיכון עליו מדבר סעיף 15 (ד) לחוק), להמיר את צו האשפוז בצו לטפול מרפאתי כפוי". 88
התוצאה של פסק הדין הייתה ביטול החלטת הוועדה הפסיכיאטרית כאשר השופט ביין ממיר את הצו לאשפוז כפוי
בצו לטיפול מרפאתי כפוי.
חשוב לציין כי לא הכול מסכימים עם השופט ביין. למשל, עניין דומה הגיע לדיון בפני השופט אליהו ביתן בבית
המשפט המחוזי בבאר שבע. 89 גישתו של השופט ביתן הייתה דווקנית ושמרנית, וכך קבע שבשל שתיקת החוק
בעניין סמכות הוועדה להמיר צו אשפוז בצו מרפאתי כפוי אין סמכות לבית המשפט לאשר לוועדה לעשות כן. 90
אלא ששופטים אחרים דווקא הסכימו עם דעתו של השופט ביין. כך למשל תמך בית המשפט בדעתו של השופט ביין
במקרה שהגיע לבית המשפט המחוזי, הפעם בירושלים, בפני השופט שפירא, בערעור על החלטת הוועדה
הפסיכיאטרית המחוזית אשר סירבה להמיר צו אשפוז כפוי בצו לטיפול מרפאתי כפוי. 91 השופט שפירא הביא את
הפסיקה הסותרת של השופט ביתן לעומת השופט ביין, אולם העדיף את שיטתו ואת הרציונל של השופט ביין,
באמרו: "החלטת כב' השופט ד"ר ד' ביין בפרשת פזרקר הנ"ל, להורות על המרת צו האשפוז הכפוי בצו מרפאתי
כפוי, ראויה היא, ויש לילך בדרך זו כל עוד לא תוקן החוק". 92
הנה כי כן, הן השופט ביין הן השופט שפירא נטלו והעניקו סמכות לבית המשפט, מעין סמכות טבועה, שאיננה
מפורשת בחוק, והחליטו על המרת צו אשפוז בצו לטיפול מרפאתי כפוי באופן שהיטיב עם זכות החירות של
המטופל המאושפז בכפייה. והשופט שפירא אף מדגיש כי ראוי לנקוט גישה אקטיבית זו, שכן תיקון החוק
מתמהמה, ויש לעשות מעשה ולפתור בעיות נוכחיות.
הנה כי כן, גם מהדרך שבה הלך בית המשפט העליון בפרשת פלוני וגם מפסקי הדין של השופטים ביין ושפירא עולה
כי אכן ראוי שבית המשפט שהוציא את צו האשפוז ייטול לעצמו סמכות שאינה מפורשת בחוק ויקצוב את התקופה
המרבית של האשפוז הכפוי בצו. נקיטת פרקטיקה כזו, שלדעתנו היא בסמכותו הטבועה המלאה של בית המשפט,
תוודא כי זכות החירות היסודית של החולה המאושפז בצו לאשפוז כפוי תישמר, וכי הפגיעה בה תהיה הפגיעה
המזערית ביותר.
לסיכום, על פי החוק לטיפול בחולי הנפש, משאושפז אדם בצו לאשפוז כפוי, הריהו מובא בכל שישה חודשים 93
לבדיקה ולדיון תקופתי בפני הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית אשר בסמכותה להשאיר את המטופל בצו האשפוז או
לשחררו ללא כל תנאי או לאשר לו חופשות. 94 אלא שהחוק לא הגדיר מהם התנאים לשחרור מצו אשפוז, ובאיזה
שלב של האשפוז רשאית הוועדה לשחרר את החולה. מנגד, קבעה ההלכה הפסוקה, כפי שנקבעה בפסק דין פלוני, 95
את עקרון המידתיות, שעל פיו אין להאריך את משך האשפוז הכפוי בצו אשפוז פלילי מעבר למידתיות העברה
ולתקופת העונש הפלילי שאותו חולה היה נושא בו אילו היה כשיר לשאת באחריות פלילית ולא היה חולה נפש.
אלא שגם החוק, אשר לא קבע קריטריונים להחלטות הוועדה הפסיכיאטרית, וגם ההלכה הפסוקה בפסק דין פלוני
לא הבהירו את העמימות שלעתים על הוועדה הפסיכיאטרית לילך בה. שכן על פי הפרשנות של הלכת פלוני, על
הוועדה להשוות בין העונש שהיה נושא בו החולה לו לא היה חולה נפש, לבין העונש שהיה יכול להיות מושת עליו על
_____________________________________
88 שם.
.( 89 ע"ו (מחוזי ב"ש) 37586-02-10 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 21.3.2010
90 דברי השופט ביתן בסיכום פסק הדין: "הפרשנות הלשונית של החוק והפרשנות התכליתית שלו מביאות למסקנה כי
אין לועדה סמכות להמיר צו אשפוז של בימ"ש על מי שאינו זקוק יותר לאשפוז, בצו לטיפול מרפאתי כפוי".
.( 91 ע"ו (מחוזי י -ם) 53041-07-11 ד.פ. נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 10.8.2011
. 92 שם בסעיף 13 בעמ' 9
93 לפי סעיף 28 (א) לחוק קיימת אפשרות לקצר תקופה זו עד לבדיקה התקופתית, או בלשון הסיפה של הסעיף: "וכן רשאית
היא לדון בענינו בכל עת אם ביקש זאת החולה או המנהל".
94 סעיף 28 (ב).
. 95 ע"פ 3854/02 פלוני, לעיל ה"ש 20
מדור משפט רפואי
62 רפואה ומשפט גיליון מס' 48 – אוקטובר 2015
ידי הערכאה הדיונית שקראה את כתב האישום ואף הייתה חשופה, ולו חלקית, 96 לראיות ולנסיבות המעשה
הפלילי שבגינו הואשם החולה שבפניה.
הואיל ומן המפורסמות הוא כי רק במעט מאוד מהמקרים בתי המשפט מטילים את העונש המרבי הקבוע בחוק, 97
הרי שעל הוועדה "לנחש" מה היה גוזר בית המשפט הדיוני על אותו חולה שבפניה לו לא היה חולה נפש.
מכאן שבמקרים רבים העמימות שבה מהלכת הוועדה עלולה להביא אותה להחלטות שגויות בעניין מידתיות משך
האשפוז, שהרי אין לוועדה כישורים של בחינת כליות ולב של השופט שישב בדין והוציא את צו האשפוז הכפוי לפי
סעיף 15 שבחוק לטיפול בחולי נפש.
לאור האמור הצענו במאמר זה שבתי המשפט ישתמשו בסמכותם הטבועה ולא יסתפקו רק בהוצאת הצו לאשפוז
כפוי כאשר מתמלאים תנאי סעיף 98,15 אלא ישלימו את קביעתם בתיחום משך האשפוז ויקבעו כי הנאשם יאושפז
בבית חולים פסיכיאטרי לתקופה שלא תעלה על התקופה הראויה, לדעתם, של עונש שהיה נושא בו לו לא היה
חולה.
כך תוסר העמימות מכוונתו של בית המשפט, הוועדה לא תיזקק עוד למצב העמום של חוסר ידע באשר למידתיות
הראויה במקרה הפרטיקולרי שהגיע לפתחה, ולא יחזור על עצמו המצב האבסורדי של אשפוז ארוך, ללא כל יחס
לחומרת העברה, כפי שהיה בפרשת פלוני. במצב זה לא רק שתחזור הוודאות ותוסר העמימות, אלא שלוועדה לא
תהיה אפשרות שלא להסיר את צו האשפוז הכפוי בתום תקופת האשפוז שקצב בית המשפט בגוף צו האשפוז. ואם
ישאל השואל מה הצורך בדיון בפני הוועדה אם ממילא אין לה לוועדה כל אפשרות שלא לסיים את הצו, ישיב
המשיב בשתיים אלה: האחת, שכאשר יתייצבו המצב הרפואי ומסוכנות החולה והוועדה תגיע למסקנה כי כבר אין
בו מסוכנות, תוכל הוועדה לשחרר את החולה המאושפז בצו עוד בטרם מיצוי התקופה המרבית שקצב בית
המשפט. השנייה, כשעל הוועדה להחליט בעניינו של חולה שתקופת האשפוז הכפוי שנפסקה לו על פי הצו הגיעה
לסיומה, והחולה עדיין במצב פסיכוטי ומסוכנותו עדיין קיימת. במקרה כזה תקבע הוועדה כי שחרורו יעוכב לכמה
ימים ותורֶה למחלקה להגיש בקשת אשפוז כפוי בהוראה אזרחית על פי סעיף 9, כפי שהורה בית המשפט העליון
בפרשת פלוני.
אכן גם הפסיקה וגם מלומדים ממליצים על שינויים בחוק באופן שבית המשפט יוסמך בחוק לקצוב את משך
האשפוז הכפוי בצו. אלא שמן המפורסמות הוא ששינויי חוק מתנהלים בעצלתיים ובינתיים ממשיכות הוועדות
הפסיכיאטריות המחוזיות לילך בעמימות באשר למידתיות משך האשפוז הכפוי בצו של בית משפט במקרה
הפרטיקולרי של חולה שעניינו מובא בפניהן.
בהצעתנו לפתרון הבעייתיות המשפטית במאמר זה הסתמכנו הן על פרשנות של כוונת המחוקק הן על גזרה שווה
מפסיקתם של בתי המשפט בפרשת פלוני ובפרשת פזרקר והעלינו את הטיעון כי גם ללא שינויים, תיקונים או
תוספות לחוק יש לבית המשפט, כבר עתה, סמכות טבועה לקצוב את משך תקופת המקסימום 99 של האשפוז הכפוי
בצו שהוציאו, ויפה שעה אחת קודם.
הערת המחברים לאחר שהמאמר נתקבל לפרסום:
המאמר מידתיות האשפוז הכפוי בצו פלילי – הצעה לפתרון שיפוטי בהיעדר תיקון לחוק, נכתב בחודש אפריל 2014
והתבסס על התקלות הנובעות מעמימות החוק בעניין מידתיות האשפוז הכפוי של חולי נפש בצו פלילי. עמימות זו
של החוק הציבה בפני הוועדות הפסיכיאטריות המחוזיות ובמיוחד בפני יו"ר הוועדה שהינו משפטן בכישורים של
שופט שלום, דילמות קשות הן בתחום הרפואי, הן בתחום המשפטי והן בתחום האתי.
_____________________________________
96 לפי סעיף 15 (א) רשאי בית המשפט לצוות שהחולה יאושפז בכפייה גם בטרם בירור מלא של אשמתו של הנאשם ובטרם
שמיעת כל מסכת הראיות והנסיבות, אם מצא "כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה".
97 לבד כמובן מעברות מסוג רצח, שבהן אין לבית המשפט שיקול דעת בקציבת העונש.
. 98 ראו לעיל ה"ש 48
99 הבהרנו במאמר כי אין בכוונתנו להמליץ על קציבת תקופת מינימום, שכן קציבה של משך אשפוז מינימלי נושאת אופי
עונשי, וההשקפה המשפטית אינה רואה באשפוז כפוי תחליף עונש (ראו לעיל ה"ש 62 והטקסט בקטע המתייחס לה).
מידתיות האשפוז הכפוי בצו פלילי – הצעה לפתרון שיפוטי בהיעדר תיקון לחוק
63 רפואה ומשפט גיליון מס' 48 – ינואר 2015
בחודש דצמבר 2014 התקבל תיקון מס' 8 לחוק לטיפול בחולי נפש שמבהיר באופן חלקי את העמימות שבחוק
ומספק פתרונות חלקיים לדילמות עליהן מצביע המאמר.
אלא שעדיין, גם לאחר תיקון מס' 8 לחוק, שהתקבל בקולותיהם של 14 חברי כנסת, עדיין נשארו שאלות פתוחות
שאין התיקון בחוק עונה עליהן באופן מלא.
לאור האמור שוקדים המחברים, בעת פרסום המאמר, על חיבור מאמר נוסף שאמנם ישבח את הפתרונות לדילמות
המשפטיות שמציע תיקון מס' 8 לחוק, אולם ידגיש את החסרים בתיקון זה שמחד מטילים על בית המשפט מטלות
שיתכן ויתקשה לעמוד בהן ומאידך עדיין משאירים את הוועדות הפסיכיאטריות המחוזיות בעמימות לעניין
מידתיות משך האשפוז הכפוי בצווים הפליליים.